אנשים תמימים בישראל חושבים כי מה שיכול להניע משטרים במזרח התיכון הוא השלום. מחשבה נאצלת כזו, גוררת מחיאות כפיים, כבוד והערכה בבירות אירופה. במזרח התיכון, אין למחשבה כזו על מה להסתמך. זוהי טרגדיה הנובעת מאי הבנה בסיסי השורר בין שתי התרבויות הנפרדות: העולם המוסלמי והעולם המערבי.
אינני עוסק בנתוני הפתיחה של שתי התרבויות. אלא רק בחישובי עלות תועלת. עולם של שלום יאלץ חלק ניכר מהמשטרים בסביבתנו לבצע השקעות ורפורמות רבות כדי להעביר את מדינתם ממשק מלחמה למשק כלכלי. הם לא בנויים לכך. יש להם הרבה מה להפסיד. מאידך, עולם של מלחמה יכול להביא לפתרונות יותר חלקים ומהירים. חיתוך מהיר של הקשר הגורדי. לרוב המשטרים בעולם המוסלמי יש מעט להפסיד. למשק המערבי יש הרבה מה להפסיד. מי לדעתכם ימצמץ ראשון?! מי יהיה מוכן להשקיע ויתורים רבים כדי לחזור, ולו לזמן ביניים, לעולם של שלום? לא המזרח!
ארבעה שחקנים בוחשים בקדירה המזרח תיכונית. אף אחד מהם איננו ישראל. ישראל משחקת בדרך כלל את השחקן המודאג והמגיב. אירן מוציאה לפועל בהתמדה את תוכניתה להיהפך למעצמה טכנולוגית ואטומית עולמית, ולתפוס את הבכורה כמייצגת של העולם המוסלמי.
תרבותית, ישנה משטמה בין רוב המוסלמים לאירנים. בפועל, מי יכול להתנגד לשילוב המנצח האירני של טכנולוגיה, ממון וכוח.
ההזדמנות הנראית לאירן היא: חולשתו של המערב כפי שבאה לידי ביטוי בעירק ובמלחמת לבנון השנייה, וחוסר היכולת של המערב ואירופה לגבש מדיניות תגובה אפקטיבית כלפי ההתחמשות האירנית. בנוסף, אבחנה ברורה שנעשתה ע"י אירן לפיה כל הכוחות הערבים הפועלים בהווה בגזרה הם נמרים של נייר המסתמכים על גורם בודד הולך ונשחק, ארה"ב. בקבוצה זו ניתן למנות את ירדן, מצריים וטורקיה.
נמוך מאירן, ורתומה אליה, מצויה סוריה. עבור סוריה, המניע הבסיסי הוא הגולן. להערכתה, החזרת הגולן במלואו אפשרית רק לאחר סכסוך צבאי נוסף באיזור. סוריה מוכנה ללכת לאפשרות זו. מלחמת לבנון השנייה היתה עבורה ניסוי ממחיש להיתכנות המהלך. היא מתחמשת באופן חסר תקדים, וכבר לפני שנה חתמה על הסכם הגנה עם אירן. תקיפה של סוריה - תחייב את אירן לפעול.
לסוריה יש תוכנית בשלבים. לאחר התקדמות בגולן, השלב הבא הוא סיפוח בפועל של לבנון. סוריה מעולם לא ויתרה עליה. יתרה מכך, חלק ניכר מלבנון הוא פרו-סורי. מי שאינו פרו-סורי ומסתמן כמוקד כוח – מחוסל.
ההזדמנות של סוריה לבצע את מהלכיה זהה לזו של אירן. היא מוכנה גם לפתוח את שעריה למערב לאחר שינוי הגבולות. להערכתה, בתום הסכסוך הצבאי, המערב יראה בזה תשלום הוגן. האם המוכנות לפתוח שערים תמומש? זוהי כבר שאלה אחרת.
רוסיה, היא שחקן נוסף במערכה. היא ערכה מיפוי של הזירה והגיעה למסקנה שזהו העיתוי ההולם לבצע את ה- COME-BACK שלה למועדון היוקרתי של המעצמות הגלובאליות ממנו גורשה לפני כעשור.
למימוש רצונה, רוסיה פועלת במספר דרכים. היא מתנגדת עקבית להטלת סנקציות דרסטיות על אירן. היא מראה את עצמאותה בחידוש טיסות צבאיות גלובאליות ומדי פעם גם חודרת במתכוון לשטחים אוויריים של מדינות המערב. בפועל, היא מחמשת את אירן. כיוון שקיימות סנקציות חלקיות, היא מעבירה לסוריה ציוד משוכלל בכמויות שלא ניתן לקלוט אותן. קרוב לודאי שחלק מהציוד עובר לשכנה ממזרח, אירן. מימון העסקה הרוסית סורית נעשה מכסף אירני. בגדול, רוסיה ממסדת את עצמה כתומכת שקטה באירן, צוברת קרדיט ומקבלת תשלום טוב.
השחקן הרביעי הוא ארה"ב. היא רואה את המתרחש. היא יודעת שהמצב בעירק אינו יציב. להיפך, עצמאות המשטר בעירק תלויה רק בכוחות האמריקנים. אם תעזוב ארצות הברית את עירק יעלו בעשן כל ההשקעות שנעשו בשחרור העם העירקי (החלק שרוצה להשתחרר) וכן יתמוססו ההשקעות והגיבוי האמריקני בשטחי ההשפעה והנפט, אליהם לוטשת אירן עיניים, במזרח התיכון.
הנשק העיקרי של המזרח מול המערב היה ויישאר תמיד – השחיקה. בקרב גלוי, המערב חזק יותר אבל המזרח מסוגל לשחוק במדיניות של גרילה, זינוב מתמיד בשוליים והפגנת יכולת מטורפת של פונדמנטליזם שאיננה מתייחסת לשום אמת מידה של התרבות המערבית.
כוחות הקואליציה בעירק נשענים רק על ארה"ב. אם זו תישחק, הקואליציה תתפורר במונחים של ימים. מדיניות הבדלנות של הרוב בקונגרס ובסנאט בארה"ב קבעה פתיל קטן של זמן לסיום המעורבות בעירק. האופוזיציה לארה"ב סבורה כי אין צורך לחכות לישורת הסיום של הפתיל. ניתן לזרז את התהליך כבר כעת. וברצות אירן, זה יקרה.
לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001, ארה"ב ניסתה להוביל קואליציה כדי לפגוע ב"ציר הרשע". תנופה זו נעצרה. מלחמת לבנון השנייה שנסתיימה בכישלון מהותי אכזבה מאוד את העולם המערבי וגם את העולם הערבי שצופה בדאגה במתרחש מהצד.
אירן מזיזה באופן שכלתני ומחושב את המתיחות – שלב אחר שלב – לנקודת הפיצוץ. היא רוצה שהמערב כולל ישראל – יתקוף ראשון. היא מציבה כוחות, כוח אדם מיומן ומערכות טכנולוגיה מתקדמות ברצועת עזה – אוגדה מחומשת אירנית על גבול ישראל. היא יורה מטחים של פצצות מרגמה וקסאמים חסרי משמעות על-מנת לשמור על רמת מתיחות קבועה. בארסנל שלה מצוי נשק חזק יותר, ארוך טווח יותר המסוגל להגיע מרצועת עזה לבאר שבע ואשדוד ללא בעיה. היא לא מפעילה נשק זה עד לעיתוי המתאים לה. היא ממתינה לתגובה ישראלית, שתעניק לה את העילה להתגונן. היא איתרה נקודות תורפה רבות בישראל: מנהיגות לא הולמת, רמת פגיעות גבוהה של העורף, חשש קריטי מנפגעים עד שיתוק בביצוע יוזמות מקיפות, חשש ממלחמה בשתי חזיתות, ותקופה מתמשכת של החלפת משמרות בצמרת הפיקוד של זרועות רבות בצה"ל.
מזווית הראייה של אירן ושלוחותיה, מסוריה, דרך החיזבאללה ועד החמאס ברצועת עזה, שעת ה-ש חייבת לקרות עכשיו. בשבועות הקרובים. לאחר מכן תתחיל ישראל לסגור את הפרצות הרבות שאותרו בצבא.
ראשי השלטון והצבא בישראל מודעים למצב. השאלה הנוכחית היא האם להפעיל מהלומת מנע. החלק המוזר ביותר הוא שאנו מונעים עדיין בהרגלים ישנים: בחגים לא תוקפים! מי אמר?! האם האויב ממתין שכולם יחזרו מחופשתם? עבורו, זהו העיתוי הכי מתאים!
