בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים קוראים בתורה את פרשת "האזינו". משה רבנו השמיע באותה "שירת האזינו" את דברי תוכחתו באוזני עם ישראל, שאותו כינה "עם נבל ולא חכם" (דברים ל"ב, ו'). אמנם, משה התכוון לסטיית העם ממצוותיו של הקב"ה, אך אותו כינוי מתאים ויפה לא רק לסטיה מהמצוות שבתורה אלא גם להתנהגות שבין אדם לחברו ובין המדינה לאזרחיה.
מאז ימיו של משה רבנו, אנו מתאמצים ללא הרף להוכיח כי צדק באותו כינוי מבזה. ההוכחה האחרונה שקיבלנו היתה בפרשת פציעתם של עשרות חיילי צה"ל במחנה זיקים, בירי של טילי קסאם.
זה כשבע שנים מופגזת העיר שדרות ומופצצת - וכמוה שאר ישובי "עוטף עזה" - כמעט מדי יום ולפעמים פעמים רבות ביממה, בפגזים ובטילים המשוגרים מרצועת עזה. כבר מנינו שם הרוגים ופצועים, וקשה לדעת את מספרם של נפגעי החרדה, שלפעמים תוצאת הפגיעה נשארת בנפשותיהם שנים רבות לאחר שנרפאו פצעי הגוף של אותה הפגזה. מי שחווה הפגזה בשדה הקרב, יודע עד כמה זוהי חוויה מפחידה. אתה ממתין ברעד ובחרדה לנפילת הפגז או הטיל הבא, בידעך כי הוא עלול לנחות על ראשך או בקרבתך, ומתאמץ לדחוק את ראשך עמוק יותר לתוך החול, אל בין הרגליים או אל מתחת לחפץ הקרוב - שולחן, ג'יפ, בור, ערימת חול או גבו של חברך.
ואם חיילים ותיקים חשים בחרדה קשה בשעת הפגזה, על אחת כמה וכמה אזרחים שלא שמעו מימיהם קול נפץ של פגז או טיל, ובהם תינוקות, זקנים, ילדים רכים ו"סתם" אנשים ונשים, חלקם קשי-יום, שכל הפסקה בעבודתם מחמת "צבע אדום" מקטינה עוד יותר את השתכרותם ומחמירה את מצבם הכלכלי.
לאחר הפגזת המחנה בזיקים שמענו על התנפלות ההורים על המחנה ועל מפקדיו, ואחדים אף איימו על המפקד כי יפרצו בכוח אם לא יורשו להיכנס. היו הורים שהודיעו כי בנם או בתם לא יחזרו לשירות, כל עוד הממשלה אינה משנה את מדיניותה כלפי עזה.
איש מאותם הורים לא הפגין ליד משרדו של אולמרט, או במקום אחר - אולי מול משרדו של אהוד ברק, שהוכיח כי אינו טוב מעמיר פרץ בכל הקשור לגזרה העזתית - בדרישה להפריד בכל כוחו של צה"ל בין הפגזים והטילים ובין תושביה התמימים של שדרות. לפני פחות משבועיים נסעו הורים זועמים משדרות להפגנה מול משרדו של אולמרט, במטרה להכריז שם על השבתת מערכת הלימודים בעירם, אך נאלצו לחזור בבושת פנים בשל מיעוט המשתתפים. נכון, גם אני לא הייתי שם, לחרפתי, משום שידעתי כי יהיה זה מאמץ-שווא ובזבוז זמן.
ושוב חוזר מחזה האבסורד הישראלי, שאין דומה לו בעולם: האויב יכול לכתוש כרצונו עיר אזרחית לחלוטין, להרוג ולפצוע בה אזרחים תמימים במשך שנים ארוכות, אך הממשלה אינה פועלת כדרוש ואינה מגלחת את ישובי האויב, על יושביהם (כפי שעשו בנות הברית לערי גרמניה במלחמת העולם השניי, וכפי שעשו מטוסי נאט"ו לסרבים בקוסובו לפני כ-15 שנה), או לאחר מתן שהות קצרה ונדיבה לעילא להם להסתלק. תושבי שדרות הם אזרחים, ולא נורא אם קצת יהרגו וקצת יאושפזו בגין פציעות אנושות, קשות או "רק" קלות. והתקף של חרדה? עזוב אותנו מהשטויות הללו. למה מי מת? תנו לעלובים הללו קצת ואליום, שיירגעו.
ראוי להבהיר, כי על-פי ההגדרות הרפואיות, קטיעת גפיים או עקירת עיניים עשויה להיות מוגדרת "פציעה בינונית" בלבד, ואפילו תוחלף ב"מצב קל", אם הנפגע מחזיק מעמד וברור כי ישאר בחיים. לבטח זהו המצב, כאשר הפצוע נפגע בעמוד השדרה, ו"בסך-הכל" שותק ממותניו ומטה ללא צורך להצלת חייו בניתוחים מסובכים.
אבל, אם חיילים נפצעו בפיגוע או בהפגזה - אפילו פציעה קלה - או-אז יתעוררו כל השדים, והממשלה לא תינקה. מה, האויב פגע ב"ילדינו"? חיילים לעולם אינם אנשי צבא החייבים לשמור על קשיחות מסוימת, ועל "פאסון" כלפי הציבור וכלפי האויב. אפשר ורצוי להציגם בהיותם היסטריים, בבכותם איש על כתפי חברו ובהזילם דמעות כמים, תוך כדי געיה ממש בבכי תמרורים שופע, גם כשברור כי התמונות הללו מנפחות את מוראל האויב ומעודדות אותו ליזום מחזות דומים. הרי אנחנו התקשורת, ו"זכות הציבור" (והאויב) לדעת היא קדושה, לרבות הזכות לדעת מראש ובמדויק היכן, מתי ובאלה כוחות עומד צה"ל לתקוף את הכפר הלבנוני דיר אל חנזיר.
איש אינו מעלה בדעתו את הרעיון, שבבחירה בין סכנה קבועה ומתמדת לאזרחים לבין סיכון חיילים - תפקידם של האחרונים הוא לעשות הכל, אפילו להקריב את חייהם, כדי למנוע פגיעה בראשונים. אצלנו, חיילי צה"ל הם תמיד "ילדינו", "הבנים", שהממשלה חייבת לעשות "הכל כולל הכל", כדי להחזירם שלמים ובריאים. ו"הכל כולל הכל" כולל כמובן כל דרישה שממשלה אחרת לא היתה מסכימה אפילו לשמוע, ולבטח לא לקבל. הדורשים כך היו מסכימים גם שראש ממשלת ישראל יעמוד על הגג ויצעק קוקוריקו, ישרוף את דגל ישראל ויפוצץ בידו האחת את בניין הכנסת, תוך כדי חתימה בידו האחרת על צו לשחרור כל האסירים הביטחוניים. העיקר "שיחזירו לנו את הילדים".
היגיון זה עמד בבסיס ההוראה הצה"לית, לפני מלחמת לבנון השנייה, שהתירה תנועת אזרחים ללא הגבלה בקרבת גדר הגבול, מטרים ספורים מעמדות חיזבאללה, אך אסרה התקרבותם של חיילים לאותה גזרה שלא במסגרת סיורי בט"ש, שתקרית ה-12 ביולי 2006 הוכיחה את אפסותם. נותן ההוראה ראה לנגד עיניו את השיקול המעשי, בסברו כי חיזבאללה מעוניין אך ורק בחטיפת חיילים וכי אין לו עניין באזרחים - וכידוע, חיזבאללה פועל תמיד לפי ציפיותיהם של מפקדי צה"ל. אך אותו בכיר שנתן את ההוראה (מפקד האוגדה המלהטט-במילים, אלוף הפיקוד הכושל, הרמטכ"ל שראשו במניותיו או ראש הממשלה המושחת), לא העלה בדעתו את המשמעות המוראלית, האנטי-מוסרית, האנטי-לאומית, מעודדת-האויב והמחפירה של הוראתו, להניח לאזרחים לשוטט ללא מגן, באזור שבו נאסר על חיילי צה"ל לשהות מחמת הסכנה.
ולכן מתחולל כעת המחזה המכוער, המביש והמבזה הזה, שבו המוני הורים מתנפלים על הצבא, "שלא שמר על ילדינו", למרות ששתקו ולא אמרו מאומה במהלך השנים הארוכות שבהן אותו צבא, בפיקודה של אותה ממשלה, לא שמר על חייהם ועל בריאותם הגופנית והנפשית של תושבי שדרות ויישובי "עוטף עזה". והתקשורת, כדרכה וכמובן, ששה להקדיש להפגנה זו - ולכתיבה אוהדת עליה - את עמודיהם הראשיים.
העובדה שבמחנה זיקים נמצאו טירונים, שייעוד רבים מהם הוא לשרת בתפקידים קרביים קשים כמו נגינה בתזמורת צה"ל, קריינות בגלי צה"ל, כתיבה במערכת "במחנה" ושאר משימות קשות - היא כמובן מקרית בהחלט. גם חיילים כאלה ראויים להגנה, לאחר שצה"ל סיים את כל הפעולות הנחוצות להגנת האזרחים. ואולם, מן הסתם, לפחות חלק מהחיילים הללו יהיו בעתיד הקרוב אנשי אותה תקשורת, שתכתוב באהדה על הפגנת ההורים, שתיערך בטרוניה על שצה"ל לא הניח ל"ילדים" לנסוע תוך כדי שירותם לבחינת התאזרחות במדינה כלשהי, כדי לקבל את אזרחותה ולהישאר בה.
שנה טובה, גמר כתיבה וחתימה טובה (גם על צו לפעולה הנחוצה של צה"ל בעזה).
