כל מי שעיין לאחרונה במדורי ה "דרושים" בעיתונים הגדולים או במקומונים שלהם, נתקל לא אחת במודעות בנוסח מסתורי: "יפות וליברליות, 2,000 דולר לשבוע. דיסקרטיות מובטחת". איזו עבודה מדליקה ומעניינת יכולה לגרום לעבודת נשים להיות מוערכת עד כדי תגמול כל כך נאה? ובכן, אל תישארו במתח. מדובר בשיתוף פעולה כלכלי משגשג בין בעלי העיתונים המספקים פלטפורמה שיווקית, ובין סוחרי נשים המפתים צעירות תמימות במצוקה כלכלית, להתחיל לעסוק בזנות. ומה אומר על כך החוק? את מי זה בכלל מעניין?
לאחרונה החלה להתרחב תופעה חדשה של סחר בנשים ישראליות בחו"ל. מבלי להיכנס למחלוקת שבין המשטרה אשר כהרגלה טוענת כי מדובר במקרים בודדים, לבין ארגוני השטח הנאבקים בסחר בנשים, הטוענים כי התופעה כבר הפילה עשרות נשים בפח, הרי לא ניתן להתעלם מהעובדה המוסכמת על הכול, לגבי תפקיד שלושת העיתונים בתוך מערך גיוס נשים נסחרות לזנות בחו"ל.
מוקד הסיוע לעובדים זרים כבר העביר השנה 9 מקרים לחקירת המשטרה. המודעות לגיוס נשים אלו, לעבודה בזנות מפורסמות בכל שלושת העיתונים הגדולים בוריאציות כאלו ואחרות. כולם יודעים על מה מדובר בהן: העיתון המפרסם אותן, הסוחר וגם הנשים שמתקשרות ומקבלות מידע על גיוסן לעבודת זנות בחו"ל.
מתנדבי המוקד לסיוע עקבו אחר מודעות אלו והתקשרו לברר האם מדובר בעבודה רגילה, ואכן החשש התאמת, מדובר בעבודת זנות במדינות כמו אירלנד, קרואטיה, בריטניה, יוון, סינגפור, יפן ותאילנד. הובטח לנשים שכר בין 60-80 אל"ש, אך בעולם כבר ידוע כי כשנשים כאלו מגיעות ליעד בחו"ל, דרכונן נלקח והן נסחרות כשפחות ולא כפי שהוצג בפניהן.
הדרך היחידה לסוחרי נשים וארגוני פשיעה בינלאומית ישראלים לפתח את השוק של יצוא ישראליות לחו"ל היא להשתמש בפלטפורמה השיווקית שמעמידים לרשותו העיתונים (בעיקר) ואתרי אינטרנט.
בעלי העיתונים שכבר הורשעו בשנת 2004 בבית משפט השלום בתל אביב בגין עבירת פרסום אסור של מודעות זנות, אינם יכולים לטעון כי מודעות המגייסות נשים לעבודת זנות אינן אסורות. כאן לא מדובר במודעות המציעות שירותי זנות, אלא במודעות המעודדות נשים להיכנס לעולם הזנות ואף להיסחר בחו"ל כשפחות מין.
בשבוע שעבר, התקיימה לראשונה ישיבה של נשיאות מועצת העיתונות בעקבות מחקר חדש שפרסם מטה המאבק בסחר בנשים. צוות המטה טען כי העיתונים גורמים באמצעות מודעות "דרושים" אלו, להפלתן בפח של צעירות רבות הנמצאות במצוקה כלכלית קשה והן "טרף קל" בנסיבות אלו. בפרסום מודעות "דרושים" אלו בעלי העיתונים אף עולים מדרגה נוספת בחומרת המעשים. הם לוקחים חלק ממשי אקטיבי בביצוע השידול לזנות.
יתרה מכך, העיתונים יודעים היטב מהן הדרכים לגיוס קורבנות סחר בעולם, ולכן התעלמותם מהאפשרות כי באמצעות המודעות מגויסות נערות ישראליות לעבור את אותו המסע הנורא - בעייתית מאוד מהבחינה האתית, המוסרית והאנושית, אך גם בעייתית לדעתי; מבחינת תפיסתם של העיתונים את תפקידם הציבורי.
במהלך ישיבת נשיאות מועצת העיתונות נדונה השאלה, האם פרסום מודעות זנות בכלל ומודעות המגיסות נשים לזנות כאמור, צריכות להתדיין בהבט האתיקה העיתונאית או בהבט הפלילי? אחד הנוכחים, מבכירי העיתונאים בארץ, שמפאת כבודו לא אנקוב בשמו, אמר כי לאחרונה שמע ששאיבת מים מינרליים ממעיינות תת-קרקעיים מזיקה מאוד לטבע, "האם משום כך נפסיק לפרסם מים מינרלים", שאל?
לדעתי, ניתן לבחון בהיבט המשפטי, את מעשה העיתון לפי סעיף 203 א (ב) האומר :"הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו עשר שנות מאסר". ניתן לראות דוגמאות עדכניות מעיתון "כל העיר" של רשת ""שוקן"" המגייסות נשים לזנו בחו"ל. האם ניתן לומר כי המו"ל והנהלת רשת "שוקן", להלן: העיתון, "גורם" לנשים העונות למודעה, לעזוב את המדינה כדי לעסוק בזנות? האם ביהמ"ש יראה בעיתון "מעוול בצוותא" בעבירת הגרימה? לדעתי התשובה היא "כן", ויש להעמיד את הנהלת ובעלי העיתון לדין.
