"ק.הקישור שלי, אם את קוראת את ההודעה הזאת, אז לכי חפשי גם את. תרימי טלפון לילדים של אולמרט ,למייקל לואיס, לאושרי משהו (ששיחק בשיר של אמא שלו) , למרינה בלומפילד- מולאן, לריקי בליך, לבן של מושונוב ,לבר רפאלי ולכל שאר האפסים ,שיתגייסו קודם ואחר כך אלי\י" (טוקבק מתוך Ynet, 8.9.07).
נניח שבני דודנו המשופמים מדמשק יחליטו שלא מתאים להם שאנחנו עושים מה שבראש שלנו בשמיים שלהם. נניח שהם יגידו: "כבר אין לנו מקום במחסנים לכל הטילים שלנו, אולי נשלח קצת ליאהוד?" נניח שפתאום כולנו נצטרך ללמוד איזה צופן מוזר בן שתי מילים תוצרת צה"ל, שמסמן שהגיע הזמן להכנס למקלטים. מה יקרה אז?
קטונתי מלקבוע מה יקרה למדינה, אבל אני יכול לשער בערך מה יקרה לי אישית: אני אעשה מילואים. למשך מספר שבועות אני אנטוש את הקמפוס ואת הספרים ואסייע לבחורינו המצוינים למגר את האויב הרשע. כי אני מאמין, עדיין, שכך צריך וכך נכון.
ומה יקרה אחר כך? נגיד שניצחנו, למה לא. אני אשוב לקמפוס עטור תהילה. כל הבנות, שמתוקף מינן לא עושות מילואים, יבואו ויודו לי בהתרגשות על המלאכה שעשיתי עבורן. גם ישליכו פרחים. האקדמיה תודיע לי בהתרגשות שאין בעיה, הם מבינים שם שאני צריך זמן להשלים את החומר, רק שאגיד מתי נוח לי להבחן. מהאוצר ישלחו שליחים לבשר לי שהם מתכוונים לממן לי את שכר הלימוד ולהעניק לי הקלות במסים. מארינה מקסימילאן בלומין תבוא לשיר לי אישית. לא ככה?
"כבר ארגנתי תיק... אבל אז אמרתי לעצמי,שבשביל אולמרט והחבורה המושחתת שלו אני לא נלחם עוד פעם. אז יש תיק מוכן, אבל אני לא מוצא שום דיל לחו"ל באתרי האינטרנט" (טוקבק מתוך Ynet, 8.9.07).
זהו, שלא ממש ככה. מכיוון שכמעט אף אחד כבר לא עושה מילואים פה, בהחלט יתכן שהסמסטר ימשך כסדרו ואת החומר שהפסדתי אצטרך להשלים איכשהו בעצמי. אם אחמיץ מבחנים, חבל לי על הזמן. לא מזמן סיפרו לי על סטודנט שהיה במילואים במהלך תקופת המבחנים, ועכשיו יש לו שישה (!) מועדי ג' יום אחרי יום (!!!). הטבות כלכליות? זכויות יתר? הצחקתם את אולמרט והחבורה. מארינה תבוא לשיר לי? למה? יותר כיף לפתח קריירה, לא?
המשבר עם סוריה חשף משבר חמור עוד יותר, משבר המילואים. מילואים, בהגדרה, פירושם נתינה מעצמך לכלל, למדינה. ההיגיון מחייב שמי שנותן למדינה, יקבל מהמדינה, ומי שלא נותן למדינה, לא יקבל מהמדינה ("יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו", כל הזכויות שמורות לביבי ©). אבל אצלנו, משום מה, זה עובד הפוך: לא מספיק שמי שנותן לא מקבל דבר, הוא גם יוצא בהפסד. אף אחד לא מפצה אותו על הזמן שתרם, על הנזק שנגרם לעסק שלו, על הלימודים שהפסיד. בזמן שאחרים מפתחים קריירה, מי שמוכן לתת מעצמו בשבילם נשאר מאחור. יש לזה שם, נו, כולנו מכירים אותו. אמרו יחד איתי: פרא-ייר.
כדאי שהמדינה תתעורר, ומהר. אם יש משהו שישראלי לא אוהב (חוץ מאשר את הצרפתים), זה לצאת פראייר. פחות ופחות ברור למילואימניקים בשביל מה ובשביל מי הם תורמים. בשביל מדינה שלא מעניקה להם דבר בתמורה? בשביל אנשים שלא מוכנים להזיז את ישבנם הענוג למען המדינה? פראיירים של מי אנחנו? במקום לעודד את מי שהמדינה הזו עדיין חשובה לו, מעדיפים כאן לנקוט בשיטה הבדוקה - זלזול והתעלמות - ואחר כך מתפלאים שאנשים משתמטים. באמת, למה לך להשתמט אם אתה יכול לצאת פראייר?
רגע, שכחתי. משתתפי מלחמת לבנון השנייה זכו בתמורה ל"אות המערכה". תודה לך, מדינת ישראל. תודה.
