לחג הסוכות אלמנטים רבים. יש בו משום הודאה לבורא עולם על היבול עם תום העונה החקלאית. יש בו משום תפילה על המים לקראת העונה החקלאית הבאה. הוא מהווה זכר להשגחה האלוקית בזמן יציאת מצרים והנדודים במדבר. זהו החג היחיד עליו נאמרה בתורה מצות שמחה. וזהו גם החג בו אחדות ישראל בולטת במיוחד.
על הפסוק "כל האזרח בישראל יישבו בסוכות" אמרו חז"ל: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". כלומר: אילו הדבר היה אפשרי מבחינה טכנית, היה מקום להקים סוכת ענק אחת ולהושיב בה את כל עם ישראל יחדיו - חרדים וחילוניים, אנשים ונשים, עולי המערב ויוצאי המזרח, כהי עור ובהירי עור. העובדה שהדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית, אינה גורעת מרעיון האחדות והשיתוף הבא לידי ביטוי במאמר זה.
חז"ל גם דרשו את ארבעת המינים כמרמזים לארבע קבוצות של יהודים. לאתרוג יש טעם ויש ריח - והרי הוא נגד הצדיקים, שגם לומדים תורה וגם עוסקים במעשים טובים. ללולב (עץ התמר) יש טעם אך אין ריח - נגד מי שלומדים תורה אך אינם עוסקים בחסד. ההדס הפוך, יש בו ריח ואין בו טעם, והוא מרמז למי שאמנם אינם לומדים תורה אך עוסקים בחסד. ואילו הערבה נטולת טעם ונטולת ריח - רמז לרשעים, שנמנעים הן מלימוד תורה והן ממעשים טובים שבין אדם לחברו.
והנה, רק נטילת כל ארבעת המינים יחדיו מאפשרת לקיים את המצווה. ישקיע אדם מאות שקלים באתרוג המהודר ביותר, יבחן שעות את הלולב, יחפש את ההכשרים הטובים ביותר להדסים - כל אלו אינם שווים דבר בלא הערבה הפשוטה, הממהרת להתייבש ואשר מחירה שקלים בודדים. ובעת הברכה על ארבעת המינים יש להחזיקם צמודים זה לזה. מי שיחזיק חלק מהמינים ביד אחת ואת האחרים הרחק ביד השנייה - לא יצא ידי חובתו.
המסר ברור: יש צורך בחיבור של כל שכבות העם היהודי. אפילו לרשעים יש תפקיד, גם אם אין הוא נגלה לעינינו. וכבר אמרו, שיכולים לעמוד תשעה אדמו"רים וגאונים - אך לא יוכלו להתפלל במניין; גדולים מהם עשרה סנדלרים, שיכולים לקרוא בתורה ולומר קדיש וקדושה.
אלא שהמסר אינו מסתיים כאן. ביום האחרון של סוכות, הושענא רבה, לאחר גמר אמירת ההלל ושבע ההושענות, מניחים את ארבעת המינים ונוטלים חמש ערבות נפרדות. בסיום התפילה חובטים את הערבות בקרקע.
הרבה טעמים ניתנו למנהג זה, שהוא מן הקדומים ביותר במנהגי התפילה שבידינו. אחד מהם אומר: נכון שהרשעים התחברו אלינו בשבעת ימי החג, אך בסופו של דבר - הם עדיין רשעים, ודינו של רשע להיענש.
סוף הסיפור? לא. לאחר סוכות מגיע חג שמיני עצרת, אליו נוסף לפני כ-1,500 שנה חג שמחת תורה. לאורך השנים, כבש שמחת תורה את הבכורה והוא השם הנפוץ כיום לכ"ב בתשרי.
שמחת תורה שוב משותפת לכל העם היהודי, כפי שניתן לראות בצורה מוחשית בבתי הכנסת ובחוצות הערים. יהודים הרחוקים מלימוד התורה ושמירתה, באים להשתתף בריקודים ובשמחה. למה? כנראה משום שכמעט כל יהודי מרגיש קשר כלשהו אל התורה, אל המוסר שהיא מלמדת, אל החיבור שהיא יוצרת בין כולנו. שהרי בלא המוסר היהודי והרקע המשותף - מה ליהודי תושב ישראל, ליהודי תושב הודו וליהודי תושב ברזיל?
יתרה מזו: התורה למעשה מחייבת אחדות מלאה של העם היהודי. אין אף יהודי שיכול לקיים לבדו את כל המצוות. יש מצוות לכהנים ויש ללוויים; יש לחקלאים ויש לסוחרים; יש לגברים ויש לנשים; וכך הלאה. רק שילוב של כל מגזרי עם ישראל יכול להביא לקיומה המלא של תורת ישראל.
אם כן, מה מלמדים אותנו שמונת ימי חג הסוכות ושמחת תורה? הם מלמדים שאחדות ישראל היא ערך בעל חשיבות עצומה ושיש מקום לנסות ולקרב כל יהודי באשר הוא. ואולם, אין זו אחדות עיוורת, המוכנה לעבור לסדר היום על חטאים; מי שדבק ברשעו, סופו שימצא את עצמו מחוץ למעגל.
הדרך הטובה ביותר להשיג את האחדות היא באמצעות התורה, ולכן החובה הראשונה במעלה מוטלת על גדולי הדור. הם שחייבים לתת את הדוגמא האישית, קודם כל ביחסים ביניהם וביחסם אל מי שאינם משתייכים לחוגיהם. גם כאן, אין המדובר בהתחברות עיוורת; יש מי שאכן אינם ראויים לבוא בקהל. אך רוב העם היהודי אינו כזה, וכלפי אותו רוב - יש לפעול באחווה, בדרכי נועם ובכבוד. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" - נאמר על התורה.
כך יכול המסר של שמחת תורה להוציא את המסר של סוכות מן הכוח אל הפועל. חג שמח.
