ביום 24 בספטמבר 2007 פורסם בעיתון הארץ מכתב גלוי לראש הממשלה, אהוד אולמרט, החתום על-ידי אנשי רוח בשיתוף מטה "יוזמת ז'נבה". במכתב, שכותרתו הייתה הסכם עם אבו מאזן, משא-ומתן להפסקת אש עם החמאס, כותבים אנשי הרוח כדלהלן:
"אנחנו מאמינים שנוצרה הזדמנות לקדם את תהליך השלום לקראת הכינוס הבינלאומי בנובמבר. אנו קוראים לראש הממשלה לעשות מאמץ עליון כדי להגיע להסכמות מהותיות עם יושב-ראש אש"ף ולא להחמיץ את ההזדמנות".
"המשך ירי הקסאמים מרצועת עזה הוא בלתי נסבל. ישראל נשאה ונתנה בעבר עם הקשים שבאויביה, וגם עכשיו היא מנהלת, בצדק, מו"מ עם החמאס כדי להחזיר הביתה את גלעד שליט. מו"מ זה חייב לכלול גם ניסיון להגיע להפסקת אש כוללת ללא תנאים מוקדמים. הפסקת ההתקפות ההדדיות תעניק ביטחון לתושבי מערב הנגב, תמנע סבל נוסף לתושבי רצועת עזה ותגביר את הסיכוי להצלחת המהלך המדיני".
על המכתב חתומים: א.ב יהושע, עמוס עוז, דוד גרוסמן, איל מגד, אלי עמיר, מאיר שלו, יהודית קציר, סביון ליברכט, יהושע סובול, אסתי ג.חיים, פרופ' אליס שלוי, דורית רביניאן וצרויה שלו.
"אמונה" כתחליף לעובדות ניתן היה להניח שמכתב, פרי עטם של בכירי אנשי הרוח בישראל, יהיה בראש ובראשונה מבוסס היטב על עובדות, יבטא עמדה מוסרית. קריאה מדוקדקת של המכתב מעלה שאלות מהותיות על ההיגיון שהנחה את כותביו. אנשי הרוח מציינים שהם "מאמינים" שנוצרה הזדמנות לקדם את התהליך השלום. לא ברור מה היסוד ל"אמונה" זו ועל מה היא מסתמכת. אנשי הרוח אינם מסבירים מדוע כעת קיימת הזדמנות לקידום התהליך השלום, דווקא לאחר שהחמאס השתלט ללא קושי על רצועת עזה, אירן מוסיפה להתחזק ומאיימת להקים את הסהר השיעי העלול לסכן את עצם קיומה של ישראל, בסוריה נשמעים קולות מלחמה וכל ההערכות מצביעות על-כך שמשטרו של אבו מאזן עודנו חלש בגדה המערבית, אינו מייצג את כל העם הפלשתיני ובכל מקרה לא יוכל לספק ויתורים מדיניים בסוגיות המהות.
אמירות כלליות וססמאות יתירה מכך, אנשי הרוח בוחרים מדעת לא לנקוט כל עמדה מדינית ברורה ונוקטים בלשון של קלישאות וסיסמאות ריקות מתוכן. הם קוראים לאולמרט "לעשות מאמץ עליון כדי להגיע להסכמות מהותיות" עם אבו מאזן ו"לא להחמיץ את ההזדמנות". מהן אותן "הסכמות מהותיות" אין הם מפרטים. האם מדובר בנסיגה לגבולות 67'? האם ויתור על העיר העתיקה בירושלים? כיצד אפשר לגבש עמדה מול אמירה כללית שכזו?
השוואה בין החמאס-התוקפן לישראל-המותקפת בפסקה השנייה למכתבם מודים אנשי הרוח שירי הקסאמים הוא "בלתי נסבל", ואולם את הדרך להפסקת מתקפת הטרור הפלשתינית הנמשכת ברציפות מאז ספטמבר 2000 הם רואים דווקא באמצעות מו"מ עם הטרוריסטים. ההיגיון העומד מאחורי עמדה זו מעניין. צריך להגיע "להפסקת אש כוללת ללא תנאים מוקדמים", קובעים אנשי הרוח ומניחים הנחה סמויה של שוויון בין התוקף (משטר הטרור של החמאס וארגוני הטרור הפלשתינים) לקורבן (ישראל). זאת, על-אף ההינתקות הישראלית מרצועת עזה לפני יותר משנתיים, בה תמכו אנשי הרוח, כדי לשמוט את הקרקע מכל אמתלה פלשתינית להמשך הטרור. אנשי הרוח מתחמקים מהסבר מדוע ישראל שחזרה לגבולותיה, לשיטתם, צריכה לנהוג כצד החלש במשוואה ולהסכים להפסקת אש "ללא תנאים מוקדמים"?
התעלמות מדרישות החמאס מנוסח הדברים משתמע שאנשי הרוח סבורים שפתרון לבעיית הטרור מרצועת עזה נמצא במגרש הישראלי. לו רק תסכים ישראל להידבר עם החמאס על הסכם הפסקת אש על-פי תנאי החמאס ("הפסקת אש כוללת ללא תנאים מוקדמים") יהיה בכך לשפר מהותית את המצב הביטחוני והמדיני. עמדה זו מופרכת מיסודה ואין לה כל בסיס עובדתי. דרישות החמאס להפסקת אש אינן מצטמצמות לירי הקסאם ולירי התגובה של צה"ל. תנועת החמאס תובעת כתנאי מהותי ובלתי מתפשר מישראל בתמורה להפסקת שיגור הטילים בין היתר גם את שחרור כל האסירים הפלשתינים, הריסת גדר הביטחון והפסקת כל פעילות הסיכול הישראלית נגד הטרור בגדה המערבית (מעצרים, כניסה לשטחים הפלשתינים, פעילות בירושלים). כל הפרה של תנאים אלה, מדגישה החמאס, תעניק לה לגיטימציה להמשך הטרור וירי הטילים. בין אם מדובר באי-ידיעת הנתונים הבסיסיים הללו ובין אם הם התעלמו מכך ביודעין, עמדתם של אנשי הרוח חסרת כל משמעות בעניין זה.
ותמיהה נוספת. סבורים אנשי הרוח, כי הסכם הפסקת אש בין ישראל לחמאס ישפר "את הסיכוי להצלחת המהלך המדיני". וכיצד? האם החמאס, המצוי במלחמה קיומית עם הפתח ומנסה לסכל את התהליך המדיני בכל מחיר (גם באמצעות חזרה לפיגועי ההתאבדות) ילך למהלך אשר יקדם את התהליך המדיני שמוביל אבו מאזן?
התעלמות מבחירת האוכלוסיה בעזה במנהיגות החמאס ושאלה אחרונה: אנשי הרוח מגלים הזדהות עם הסבל של "תושבי רצועת עזה", אשר יקטן לטענתם אם ישראל תסכים להפסקת אש. לסבלם של התושבים ברצועת עזה אחראים התושבים עצמם שבחרו בבחירות בתחילת 2006 בארגון הטרור החמאס לייצג אותם ובהנהגה הפלשתינית הממשיכה בכוונת מכוון במתקפת הטרור. אנשי הרוח מתעלמים לחלוטין מהבחירה הפלשתינית להשקיע בתשתיות הטרור על חשבון הפיתוח לרווחת האוכלוסיה ובהימנעות המודעת לנצל את ההינתקות כדי לשפר את רמת החיים. כך למשל, נקבע לאחר ההינתקות שמחנות הפליטים הפלשתינים לא ישוקמו למרות שהתפנו שטחים רבים עם פינוי ההתנחלויות. להנהגה הפלשתינית ולאלה שבחרו בה אג'נדה מוצהרת משלהם והיא - המשך ליבוי הסכסוך בכל מחיר עד ל"שחרורה של פלשתין מהים לנהר".
לו רצו הפלשתינים לשפר את מצבם הם יכלו להסתייע בשכנה מדרום מצרים. אך, גם בעניין זה עמדתם ברורה. למרות "הסבל הפלשתיני" שוללת תנועת החמאס באופן מוחלט כל פתרון של הסתייעות במצרים. סלאח ברדוויל, מבכירי החמאס, הבהיר (קודס פרס, 21 בספטמבר 2007), כי העברת הרצועה לאחריות מצרית תהיה "טעות אסטרטגית" ש"תחסל את הבעיה הפלשתינית" וכי מצרים לא תוכל להתמודד עם "הנטל הכלכלי והדמוגראפי" של רצועת עזה. לאור זאת ולאחר ההינתקות אין כל סיבה מדינית או מוסרית להאשים את ישראל בסבל הפלשתיני.
