לאלה שחיו בישראל בתקופת ההמתנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967, זכורים הימים הטראומטיים של המצור והחששות לגורלה של המדינה, כשנאצר סגר את מיצרי טיראן, הגברים הכשירים גויסו למילואים והמשק כמעט ושותק. באותם ימים של ייאוש, גבר השימוש במשפט המקאברי "אחרון יכבה את האור בלוד", שנולד כמה חודשים קודם לכן בתקופת האבטלה והמיתון הגדול, כשגברה המצוקה והירידה מן הארץ ועימה החשש לעתידה של המדינה.
לאחר הניצחון המדהים במלחמת ששת הימים, השתחררה המועקה באחת, ואפרים קישון הטיב לבטא את תחושת הציבור באותם ימים באחד הפליטונים המבריקים ביותר שלו: "סליחה שניצחנו".
את האמירה הזאת ניתן להסב לימינו ל"סליחה ששרדנו". אותה יש להטיח בפניהם של כל יפי הנפש שבתוכנו ולכל "חובבי ציון" שבעולם, השוטפים את מוחותינו במטרה שנרגיש רגשות אשמה על הדרך בה אנחנו נוהגים בערביי ישראל.
לאלה המתנגדים למכירת קרקעות קק"ל לערבים, מזכירים את אפליית היהודים בגולה, את תחום המושב, ואת הגזירות שנגזרו על אבותינו שאשמתם היחידה הייתה שנולדו יהודים. כאשר חיילי צה"ל בודקים בכליהם של הפלשתינים במחסומים, מטילים סגר ופוגעים לעיתים מחוסר ברירה בחפים מפשע, יפי הנפש קוראים להם נאצים, והיה גם פרופסור מכובד שכינה אותם יודונאצים.
הם אינם מרפים ומזכירים לנו ללא הרף כי אנחנו היהודים סבלנו במשך דורות מרדיפות ומגזרות כמיעוטים, ואת ששנוא עלינו אל לנו לעשות למיעוטים החיים בתוכנו.
האנלוגיה הזאת בין ערביי ישראל לבין היהודים בגולה היא השוואה מקוממת, זדונית ומרושעת, משום שאין כל דמיון בין שני המיעוטים. החזרה האין סופית על השקר הגס הזה נעשית בשיטה הידועה לשמצה של שר התעמולה הנאצי גבלס, בתקווה ששקר שחוזרים עליו ללא הרף יהפוך בסופו של דבר לאמת.
לדרישתם של הצדקנים ומגלגלי העיניים, שעלינו לנהוג בערביי ישראל כפי שאנחנו מצפים שינהגו באחינו שבגולה. יש תשובה נחרצת אחת ויחידה: כאשר ערביי ישראל, שרבים מהם מזהים עצמם כפלשתינים, יהיו נאמנים למדינת ישראל כפי שהיהודים בגולה נאמנים למדינותיהם, רק אז הם יזכו לקבל את היחס אותו דורשים הם ופרקליטיהם עותרי הבג"צים. שילמדו מהיהודים החיים בגולה, היוצאים לעיתים מעורם כדי להוכיח שהם יותר צדיקים מהאפיפיור. הם אינם מזדהים עם אויביי מדינתם, נהפוך הוא, כשהם נדרשים הם מתגייסים לצבא, ולוחמים שכם אחד עם שכניהם בכל המלחמות. הם אינם חולמים להקים מדינה ריבונית שבירתה תהייה פריז או לונדון.
לא כן המיעוט הערבי-פלשתיני החי בתוכנו: ראשית, רובם מגדירים עצמם כפלשתינים, נאמנות רבים מהם למדינת ישראל היא בעירבון מוגבל, הח"כים שלהם מזדהים עם המסוכנים שבאויבינו, הם דורשים לבטל את חוק השבות, לשנות את ההמנון ולהפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינה לכל אזרחיה. חלקם מתנהגים כגייס חמישי, מזדהים עם ארגוני הטרור, חולמים על זכות השיבה, שמשמעותה חיסולה של מדינת ישראל.
האבסורד הוא, שבעוד הם חיים כמיעוט במדינת ישראל הרי אנחנו המיעוט, ישראל היא אי בודד במזרח התיכון, המוקף אויבים שהמסוכנים שבהם כמו אירן וסוריה אינם מכירים בקיומנו ועמלים להשיג נשק גרעיני כדי להשמידנו.
עלינו לחדול מהדמגוגיה הנלעגת של דמוקרטיה למהדרין, היא מתאימה לארצות הסקנדינביות שם הילדים אינם מתעוררים באמצע הלילה מאימתם של הקאסמים ואין להם אויבים המאיימים להשמידם.
מעניין שאותם חסידי הדמוקרטיה ללא סייג, מצפצפים על שופטי ישראל, כאשר הם דורשים לשחרר את הטרוריסט הרוצח מרואן ברגותי, שאותם שופטים גזרו עליו לא פחות מארבעה מאסרי עולם, בעוד שאותם צדיקים דרשו מעקורי גוש קטיף לציית ללא תנאי להחלטה הדמוקרטית של ממשלת ישראל לגרשם מבתיהם, האין זו הצביעות בהתגלמותה?
למטבע הדמוקרטיה של יפי הנפש יש שתי פנים: דמוקרטיה עם שיניים חדות ליהודים, ודמוקרטיה עם שיניים תותבות לערבים.
למרות שטיפת המוח האין סופית של אלה הפוגעים בעצבים הרגישים שלנו של טראומת הגלות והשואה, עלינו להישמר מכל משמר ולא לפתח חלילה רגשות אשמה שגויים, משום שלאסוננו אנחנו נאבקים עדיין על קיומנו בסכסוך דמים הנמשך יותר ממאה שנה.
דמוקרטים לתפארת יוכלו להיות בנינו, כך אני מאחל להם, כאשר ישרור שלום אמת במזרח התיכון כפי שהוא קיים באירופה.
