"אני מתגעגע לעזה, לבקר בה שוב, לראות למה הפכה... מה חושבים האנשים... מדובר בגעגוע מקצועי... מבחינה עיתונאית- אין לעזה מתחרים" (עמית כהן, כתב לענייני פלשתינים, מתאר בעיניים מצועפות את געגועיו ורחשי לבו (המקצועי) לאנשי הפתח החביבים ושוחרי השלום המבכים את מר גורלם בגבור חמאס עליהם NRG) 19.09.07).
ישנם יהודים הכמהים בכל לבם להיחשב דמוקרטים נאורים ולהתקבל בזרועות עמי העולם כשווים, ולצורך כך מוכנים הם ללכת רחוק. פעם זה היה בגלל האלימות, או הפוגרומים בלשון יפה. כמו הילד המוכה של הכיתה הם כמהו להיות שווים, להתקבל בחיק שכניהם הגויים כדי לא לחטוף יותר.
היום, בעידן ההשכלה והנאורות הליברלית-דמוקרטית הכללים קצת השתנו. כרטיס הכניסה העכשווי לטרקליני הכוח והעוצמה של אירופה הנאורה זה ציות מוחלט לדוגמה הליברלית של הפוליטיקלי קורקט והגיה מכאנית של המלל הליברלי הנאור. לצד זה, רצוי גם לפרוש חסות על 'לוחם חופש' כלשהו מהצד הנחשל של העולם.
כבר לפני שנים הצהיר יוסי ביילין שעראפת הוא חברו הטוב. "צריך לדבר עם אויבים" מצהיר באדיקות מר ביילין השכם וערב וכך יישם את הדוגמה ה"מוסרית" הזו בחיבוק חם עם איש שכל גופו נטף דם אזרחים. לעיתים היה נדמה שביילין מבלה יותר זמן איכות במוקטעה מאשר בין פטרוניו הנדיבים בטרקליני ז'נבה המפנקים.
עראפת כבר הלך, ואולי את לבו של ביילין שבר, ו"לוחמי החופש" הרצחניים בעזה שוחטים כעת אחד את השני באותה יעילות בה שחטו את שני החיילים הישראלים בלינץ' רמאללה המפורסם, אך כל החייתיות הזו לא פוקחת את עיניהם הסתומות של פוליטיקאי השמאל, סופרים יהודים הנקראים משום מה "אנשי רוח", ועיתונאים ישראלים. הפוליטיקה מביאה גב חזק מיוזמת ז'נבה, הסופר מספק את הגב "הרוחני" והעיתונאי מיישר קו ומפליג בתיאורים רומנטיים של רוצחים שהפכו לקורבנות. כך הם מובילים קו נאור של לחימה חסרת פשרות עבור זכויות 'לוחמי החופש' הפלשתינים לצד נחישות ראויה לציון להביא למוות הסופי וקבירת הציונות ורעיונה המרכזי- זכותו הבלעדית של עם ישראל לאדמתו.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהיכן הסימפטיה הבלתי נגמרת שרוחשים יהודים לרוצחי הילדים והנשים הללו, למבצעי הלינצ'ים הללו. איך יתכן שתמונות המציאות הנוראה הזו אינן מופנמות בקודקודם. אנחנו צריכים לתהות מהיכן הנכונות למכירת חיסול כללית של כל ערכי הלאום הישראלי כמו ירושלים, קברי אבות, והארץ המובטחת שחיברו ללא פשרות בין יהודי הגולה. אנחנו צריכים לשאול מהיכן האמונה הפנאטית הזו שאם ניתן להם את מה שהם רוצים אז הם יפסיקו את הרצחנות נגדנו וישבו לאכול איתנו חומוס.
התשובה טמונה בשינוי האידיאולוגי המהותי שעבר השמאל הישראלי. אומנם אנשי השומר הצעיר כבר נלחמו החל משחר הציונות על זכויות הערבים על אדמת ארץ ישראל, אך מפא"י היא זו שהקימה את מערכת החינוך בישראל ועמלה להנחיל ערכי אהבת ארץ ישראל. אולם במהלך העשורים האחרונים קרה בשמאל הישראלי תהליך של התפשטות לעירום ועריה מכל ערכי אהבת הארץ. 'מורשת אבות' הפך אט אט לביטוי המייצג לאומנות קיצונית הזויה, ואת החלל הערכי שואף השמאל הישראלי ה(פוסט) מודרני למלא בערכי מוסר אוניברסאלי ונאור.
זהו למעשה המשך הקו של המשכילים היהודים מתקופת האמנסיפציה שקראו לעזוב את הדת המאובנת ולחבור להשכלה הנוצרית הנאורה. בצייתנות עיוורת לדברי קאנט והגל שהציגו את היהדות ככלי ריק מתוכן מוסרי הם נחושים ליישר קו ולהשתייך בלעדית למעוזי ההשכלה והתרבות האירופאים ללא שום סממן מורשת יהודית "ריקה מתוכן". ביטול המורשת היהודית המאובנת ואימוץ המוסר המודרני הנאור הינו כרטיס הכניסה החיוני של כל מובילי מחנה השמאל הפוליטי ו"אנשי הרוח" הסופרים אל תוך טרקליני התרבות והכוח המפנקים של אירופה ואמריקה, אלו המובילים את הקו הדמוקרטי, ליברלי ונאור של הפוליטיקלי קורקט.
ברצונם העז, כמו אותו ילד שחוטף כל יום ממלכי הכיתה ומשרתיהם, להתקבל כשווים ולהפסיק לחטוף, הם חוזרים וקוראים בגלוי על מוכנותם לתת אדמה, לוותר על נכסי אבות מיושנים ולא רלוונטים (בעיניהם) כדי לזכות בהערכת מוקדי הכוח בעולם הנוצרי. יש בסיס של אמת בפרדיגמה הזו, כמובן, פשרה כוללת ויתור, ושיש הרבה פלשתינים שיסכימו לעשות שלום אמיתי, אך העוול של ה"אינטלקטואלים" הישראלים הינו שהעמידו אינטרס תרבותי אישי לפני הלאומי. לכן הם נכשלים באבחון היריב הרצחני ללא פשרות מולו אנו עומדים ורואים מוסלמים דתיים ופנאטים כשותפים למשא-ומתן רציונאלי. באותה נשימה ובהכללה גורפת הם רואים במתנחל הדתי כקיצוני מתלהם ומסוכן, הכללה נגדה הם עצמם מתקוממים בצדקנות נאורה כשמדובר בערבים. הם מחזקים את ידי המרצחים בטענה שהרצחנות זה בגלל הכיבוש, אך אין להם מה לומר על השחיטה הלא אנושית שביצעו אבותיהם של ערביי חברון בשכניהם היהודים, תינוקות, נשים וזקנים.
כדי להיחשב נאורים בעיני מוקדי כוח במערב הנוצרי הם נלחמים על זכויות אדם של רוצחי יהודים ובאותה נשימה רומסים ברגל גסה ומתוך משטמה עמוקה את אותם הזכויות של יהודים הנלחמים על מורשת האבות. כך הם מחלישים ללא הרף את עמידתה של ישראל. הם שכחו שבזכויות אדם אין אפליה, גם לא בין זכויות רוצח אחד לאחר. וזהו השקר המהותי ב"מחנה השלום הנאור" בישראל.
אנו נמצאים במחול שדים תקשורתי סביב מדורת השבט שנכבשה בידי הזרם הנאור, אדון המוסר, זרם הלוקח את כולנו במסע הזוי של התרוקנות עצמית ממורשת אבות אל מורשת רבין.
אכן נכונה הטענה שמי שמטיל ספק בזכות העם היהודי על אדמתו אינו ציוני. לא רק שאינו ציוני, הוא גם נוקט באפליה גסה במלחמתו על זכויות אדם של טרוריסטים ערבים ובהתנגדותו לאותם זכויות של יהודים ימנים. פוסט-ציונות הזויה זו תמשיך לכרסם ולנסר את הענף עליו נשענה הציונות כל עוד לא יתעורר העם בציון נגד "אנשי הרוח" חסרי מורשת הכמהים להנחיל לנו מוסר עקום, עיוור ומעוות.
