כאשר חוקקה הכנסת את חוק רמת-הגולן ב-1981, המחיל את השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על חבל הארץ הצפוני, אמר ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, כלפי המלעיזים מבית ומחוץ, כי "חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו".
ואולם במשך 26 השנים מאז נחקק החוק לא התייאשו הסורים מלדרוש את "הגולן הכבוש" כולו, כתנאי להסכם שלום, ואילו בישראל לא חדלו ממשלות מלהשתעשע באפשרות של שלום עם סוריה במחיר החזרת הגולן כולו או חלקו.
שנה קודם לכן חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים, המחיל את ריבונות ישראל ה"בלתי מעורערת" על עיר הנצח כולל כל שכונות העיר במזרח, בין יהודיות ובין ערביות, ומיתחם הר הבית. מאז הכל נשבעים בשם "ירושלים השלמה והמאוחדת, בריבונותה הבלעדית של ישראל, לעדי עד"... במפלגות השמאל, כולל במפלגת העבודה, לא מנעה עובדה זו דיונים חוזרים ונישנים באפשרות חלוקתה מחדש של הבירה, לפי קווים כאלה או אחרים, הכל לפי ההוגה והמציע.
באחרונה זלגו רעיונות חלוקתה של ירושלים אל תוככי מפלגת השלטון הנוכחי, שהעומד בראשה כיהן כזכור כראש העיריה של בירת ישראל ועמד על משמר שלימותה. אמנם, הדובר העיקרי בשם החלוקה הוא המשנה לראש הממשלה, שזה מקרוב הגיע אל קדימה מן השמאל ומנסה להטביע עליה את חותמו התבוסתני, אך כמעט לא שמענו קולות-שכנגד. במיוחד בלטה שתיקת החבר האישי אולמרט.
שני החוקים, חוק ירושלים וחוק רמת-הגולן, נחקקו למטרה אחת: למנוע בעתיד ולו אף אפשרות של דיון על מסירת שטחים בשני מקומות אלה לידי האויב. אבל נראה שהאויב, בין אם הוא פלשתיני ובין אם הוא סורי, מגחך בלבו. בדמשק וברמאללה יודעים היטב שחוקים בישראל כמוהם כחריטה על קרח. לא חוקים של כנסת ישראל ירתיעו אותם גם את המתונים שבהם לדרוש הכל, כלומר את החזרת הגולן עד הסמ"ר האחרון וחלוקת ירושלים על-פי קווי 1967.
אבל לא רק בחוקים טריטוריאליים מדובר. הנה יושב לו בכלא הישראלי טרוריסט רוצח, שקיבל חמישה מאסרי עולם על שום שידיו מגואלות בדם ישראלים. האיש הוא מחולל מהומות סידרתי, מן הקיצונים במנהיגי הפלשתינים. יושב לו ברגותי הלז - וצוחק על כל העולם. מעניק ראיונות לעיתונות הערבית, מטפח תחושות שהוא הוא המשיח הפלשתיני ובא לפלשתין גואל.
מכלאו, פועל ברגותי אולי ביתר יעילות מאשר אילמלא היו ידיו כבולות. וכל זה הודות למדינת ישראל, המאפשרת את הפארסה הבל-תאמן הזאת של בניית דמות המנהיג הבא של הפלשתינים במקומו של אבו-מאזן החיוור.
העובדה שבית דין צבאי ישראלי גזר עליו עונש, שלכאורה לא יאפשר לו עוד לפעול בזירה הפלשתינית, ימנע ממנו לחולל עוד אינתיפאדה, לשפוך עוד דמים של ישראלים - אינה מונעת משר נכבד בממשלת ישראל להצהיר כי ברגוטי הוא "הפארטנר הרלוואנטי לפריצת דרך מדינית, ויש לשקול לשחררו". כמובן - לא בלי תמורה , שמדברת ללב הרבה ישראלים, דהיינו, שיחרורו של החייל גלעד שליט.
יושבים להם אפוא מנהיגים ערבים ורק מגחכים על ישראל. חוקיה אינם חוקים, גיזרי הדין שלה אינם גזרים, ולכן אין פלא שאפילו מנהיג "מתון", שכסאו מתנדנד תחתיו, הגם שמוכן להיפגש שוב ושוב בסוכת אולמרט הנופלת, אינו רוצה להתפשר כהוא-זה על פחות מכל השטחים עד קווי 67, כולל כמובן בירושלים, שחצייה מזרחי עם הר הבית יהיו הבירה העתידית של מדינת החזון של בוש-אולמרט-לבני.
ואם חוקי ישראל זמניים המה בעיניהם, כי כך מרמז להם השלטון בישראל, מדוע שלא ישתעשעו במחשבה כי גם עצם קיום ישראל הוא זמני? מדוע שלא יכוונו בהתאם לכך את האסטרטגיה הערבית ארוכת-הטווח - נגד אותה מדינה, אשר ל"ישרא-בלוף" היא נדמית בעיניהם?
