לשון המקרא מציבה לעיתים אתגרים בפני הפרשנים, במיוחד אלו שחיו בארצות הגולה ועברית לא היתה שפת הדיבור היום-יומית שלהם. מובן שפרשן שהתמחותו בדקדוק, כמו ר' אברהם אבן עזרא, הקדיש חלק ניכר מפירושו לעניינים לשוניים. אך גם פרשנים שעסקו בעיקר בפירוש המקרא גופו - כמו רש"י ורמב"ן - נזקקו מדי פעם לסוגיות לשוניות, ולו רק משום שבלא הבנת מילות הכתוב אין להבין את כוונתו.
בתחילת פרשת השבוע, פרשת "נח", מצטווה נח בידי אלוקים לבנות את התיבה לקראת המבול ההולך וקרב. מידות התיבה ניתנות לו במפורט, כמו גם חלוקתה לקומתה, ואפילו הפרט הקטן ביותר: "צהר תעשה לתיבה".
מה פירוש המילה "צהר"? זוהי דוגמא להתחבטות פרשנינו בענייני לשון. כבר חז"ל נזקקו לנושא והם נחלקו בפירוש המילה, כפי שמביא רש"י. היו שאמרו שהפירוש הוא "חלון", והיו שאמרו: אבן טובה ששימשה כמעין מנורה באפילת התיבה בימי המבול.
אבן עזרא - כאמור, הדקדקן הבולט שבין הפרשנים - מציין ששורש המילה "צהר" זהה לשורש המילה "צהרים" ומכאן שהכוונה ל"מקום שייכנס ממנו האור". בעקבותיו הלך ר' דוד קמחי (הרד"ק): "מגזירת צהרים, רצה לומר שיעשה עליה חלון שייכנס ממנו האורה לאחר כלות הגשם וחסרון המים".
דומה, כי הצד המשותף לפירושים אלו הוא ההבנה שהמילה "צהר" אינו זהה למילה "חלון". בעוד חלון משמש בעיקר כדי להביט מבפנים החוצה, מטרתו המרכזית של הצהר היא להכניס את האור מן החוץ אל הפנים. ושיש בכך גם לקח מוסרי אקטואלי.
לפני שנים אחדות הקימו כמה מבין הבולטים שברבני הציונות הדתית את ארגון צהר, ששמו המלא: צהר - חלון בין עולמות. אולי מבלי שהתכוונו לכך, רמזו המייסדים לשני התפקידים עליהם עמדנו. בתור "צהר", הם מביאים את אור היהדות אל מקומות מהם הוא נעדר. בתור "חלון", הם משקיפים מתוך ישיבותיהם וקהילותיהם אל הנעשה מבחוץ.
המיזם המוביל של צהר הוא עריכת חופות לפי כל דרישות ההלכה, ללא קבלת תמורה כלשהי ומתוך הבנה של המציאות החילונית. כ-3,000 זוגות כבר נישאו בטכסים שניהלו רבני צהר, וכותב שורות אלו יכול להעיד ממראה עיניו על האלגנטיות והרגישות בהם פועלים רבני הארגון.
אלא שפעילות זו של צהר היא לצנינים בעיני הרבנות הראשית, ומשתי סיבות. ראשית, הרבנות חוששת מאובדן המונופול שמכניס לא מעט כסף לכיסיהם של לא מעט רבנים. די אם נציין, כי הרב הראשי הקודם (הרב ישראל מאיר לאו) והרב הראשי הנוכחי (הרב יונה מצגר) נודעו כעורכי חופות מועדפים ויקרי ערך - תרתי משמע - בציבור הדתי ועוד יותר מכך בציבור החילוני.
שנית, הרבנות הראשית הפכה בשנים האחרונות לשלוחה של הרבנות החרדית. הרב מצגר למעשה הודה בכך בפה מלא, כפי שצוטט לאחרונה ב-nfc: אנחנו פונים בלבטינו אל גדולי הדור - אמר, בכוונו לרבנים החרדיים. ואין זה פלא, לנוכח העובדה שהרב מצגר עצמו נבחר בלחצו של החשוב שבפוסקים החרדיים, הרב שלום יוסף אלישיב.
החרדים אינם יכולים אפילו לשאת את המחשבה על גישה המשלבת את ההלכה עם המודרנה. המשטמה החרדית כלפי צהר הגיעה לשיאה בגליון ראש השנה של השבועון "משפחה", שהוא הפתוח שבין העיתונים החרדיים, שם הואשמו רבני הארגון בכך שהם חוברים לרפורמים. זוהי האשמה חסרת כל בסיס, אך במגזר החרדי לא תמיד מייחסים חשיבות לעובדות.
חשוב לציין, שגישה זו של הליכה עם הראש בקיר, אופיינית הרבה יותר לרבנים האשכנזיים מאשר לרבנים הספרדיים, והנה רק שתי דוגמאות מהזמן האחרון. הרב עובדיה יוסף פעל לפי היתר המכירה לשנת השמיטה, בעוד הרב מצגר חובק את ידיו במצוותו של הרב אלישיב ומדבר בגלוי על שאיפתו לבטל את ההיתר.
הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, הוא שפועל בניסיון למצוא פיתרון לשתי הבעיות ההלכתיות הקשות ביותר כיום: הגיור והנישואין. כאשר עולים רבים, במיוחד מבריה"מ-לשעבר, אינם יהודים לפי ההלכה, גובר הלחץ על הרבנות לבצע גיור המוני על-מנת לאפשר להם להינשא בארץ. וכאשר אין מענה לשאלת הנישואין, גוברת המגמה של נישואין אזרחיים בחו"ל וגם בארץ (תוך הפרת החוק, אך זהו נושא אחר).
הרב עמאר מנהל דיונים עם שר המשפטים, דניאל פרידמן, על פשרה לפיה מי שאינם יהודים יוכלו להתחתן בנישואין אזרחיים, ואילו הגיור יימסר בלעדית לרבנות. זוהי פשרה הגיונית ומבוססת היטב מבחינה הלכתית, אך המגזר החרדי האשכנזי הזדעק ולא ברור מה יעלה בגורלה.
איך כל זה מתקשר לארגון צהר? מתקשר מאוד. על-רקע מאבקי שנת השמיטה, אשר הביאו לאיום לשלול את תעודות הכשרות של גופים שיסמכו על היתר המכירה, הודיע הארגון לאחרונה על כוונתו להקים מערך כשרות חילופי. זהו מבצע לוגיסטי מסובך מאוד, ולא ברור אם צהר יצליח לעמוד בו. אך הכוונה עצמה ראויה לכל שבח: כמו בנישואין, גם כאן יש משום שבירה של מונופול, שהשימוש שנעשה בו אינו תמיד לטובת הציבור ולטובת העניין.
במקרה או שלא במקרה, כל הסיפור קשור במישרין לפרשת "נח". חז"ל עמדו על ההבדל בין נח לבין אברהם אבינו. כאשר הקדוש ברוך הוא מודיע לנח על כוונתו להשמיד את דורו במבול, נח מתרכז במשימת ההצלה שהוטלה עליו. לעומת זאת, כאשר אברהם שומע על הכוונה להחריב את סדום, הוא עומד מיד בתפילה בניסיון להעביר את רוע הגזירה.
על כך אמרו בדורות מאוחרים יותר, שנח היה "צדיק בפרווה". כאשר לאדם קר, הוא יכול להתחמם בשתי דרכים: להתעטף בפרווה או להדליק אש באח. בדרך הראשונה הוא דואג רק לעצמו; בדרך השנייה הוא מחמם גם את הסובבים אותו. נח נהג כאותו אדם הלובש פרווה, דהיינו: באנוכיות.
הרבנות הראשית הנוכחית הופכת יותר ויותר לדמוית נח במקום להיות דמוית אברהם. היא עוסקת במה שמעניין את עצמה ואת החוגים הקשורים אליה, במקום לבחון את צרכיו של הציבור בכללו. וכאשר מגיעים רבני צהר ומבקשים לחמם גם לשכניהם - מתנפלת עליהם הרבנות בשצף קצף ועושה הכל על-מנת לכבות את החימום שהם מדליקים.
כדאי להזכיר, שנח אומנם זכה להציל את האנושות, אך דמותו נותרה - במקרה הטוב - שנויה במחלוקת בין חכמינו ופרשנינו. לעומתו, אברהם הפך לסמל ומופת של חסד לא רק לבני משפחתו ומקורביו, אלא גם לשכניו עובדי האלילים. כדאי שרבני ישראל יחשבו קצת על הלקח הזה.
