המשימה של נח לא הסתכמה בהבטחת שרידותה הטכנית של האנושות או של הנבראים בכלל. המשימה שלו היתה מורכבת יותר. עד נח, העולם לא היה מסוגל לתקן את עצמו. כיוון שהתקלקל מעבר לרמה מסוימת, נחרב. לא היה לו שום סיכוי לשרוד. על נח הוטל להתחיל מהלך חדש בו העולם יהיה מסוגל לתקן את עצמו, להשתיל בעולם מעין מנגנון תיקון עצמי. והעולם אכן יתקן, כך שלא ייחרב שוב.
נח, האיש שחי שש מאות שנה בתוך השחיתות בלא להיסחף בזרם, לא העלה בדעתו כי תיתכן אפשרות כזאת של תיקון עצמי, וחשש שאין טעם במאמצי השרידות שלו. הוא אומנם בנה את התיבה בהתאם לציווי, אבל בלבו לא היה שלם עם המהלך. כל אחד יכול להבין שהלך רוח כזה אינו עשוי להועיל לביצוע המשימה שעמדה בפניו. לכן באו השבחים, מחמאות החושפות את כוחותיו הנעלמים שיאפשרו את ביצוע המשימה.
מן האמור עד כאן אפשר כבר להבין עד כמה חשוב הדיבור החיובי, עד כמה חיוני לשבח את הזולת. לא רק שבחים של הקב"ה חושפים כוחות נעלמים, גם אנחנו יכולים. לומדים את זה מפירושו של רש"י לפסוק הראשון בפרשת השבוע. כמובן, לא תמיד די בשבחים. בדרך כלל צריכים תמיכה גם בהמשך, וגם את זה למדים מפרשת השבוע, כדלהלן:
לאחר שנגמר המבול, הקב"ה נשבע שלא יחריב עוד את העולם. נח יצא מן התיבה, בנה מזבח והקריב עולות, והתוצאה ((פרק ח'): כא וַיָּרַח ה', אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. בפסוק זה יש שבועה של הבורא יתברך שלא יחריב עוד את העולם. הרי הנביא (ישעיהו נ"ד) אומר כי ה' נשבע על כך: [ט] כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ. וחז"ל שואלים, היכן נשבע? בכפילת הלשון לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל, וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, בפסוק דלעיל.
אלא שנח לכאורה אינו יודע משבועה זו, אז מיד אחר כך ה' כורת עמו ברית על כך שהעולם יתקיים לעולם. זוהי ברית הקשת בענן. בעבר התייחסנו לעובדה שהמלה 'ברית' נזכרת שבע פעמים ביחס לקשת והקבלנו זאת לשבע המדות בנפש. מעניין שזה מקביל גם לשבעת גווני הקשת, אבל זה היה מאמר מוסגר. מה שעוד חשוב לציין זה שנח זכה כעת למודעות חדשה, שה' הוא האלוקים. עד אז רווחה התפיסה שהעולם מתנהל על-פי טבע, תחת שם א-להים בגימטריא הטבע, והוי-ה אינו מתערב בניהול השוטף.
כעת מתגלה לנח העובדה הנ"ל וזה קורה במקביל לשבועה ולברית. כי נח בנה מזבח לה', ומי שמדבר אליו מיד אחר כך זה אלוקים; כך מתברר לו באיזה כח ישרוד העולם לנצח, בכוחו של הוי-ה המהווה תמיד את כל העולמות, שהוא הוא האלוקים. כי כאשר מדובר בתהליכים טבעיים בלבד, מה שנשלט לכאורה ע"י שם א-להים, הרי 'כל הווה נפסד' כידוע. חוק האנטרופיה אינו מושעה לרגע. כאשר מודעים לכך שה' הוא האלוקים, משתנה היחס לכל הבריאה ולכל הנבראים. גם לאחר השבחים ולאחר המבול, נח מתקשה להשתחרר מהשקפות העולם הישן, שאלוקים לחוד והוי-ה לחוד, והוא זקוק לתמיכה כדי להתחבר לעולם החדש שראה בצאתו מן התיבה, עולם שקיומו מובטח לנצח.
התמיכה המוגברת בנח לא השיגה את כל יעדיה כידוע, והשינוי האמיתי מתחיל עשרה דורות אחר כך, עם אברהם שעוד זכה להכיר את נח. לאברהם נתייחס בע"ה בשבועות הבאים, ובינתיים חשוב להדגיש שחלקיות ההצלחה עם נח, אין בה כדי למעט, חלילה, ולו במשהו, את עוצמת הלקח עבורנו. חשוב מאד, ממש חיוני לשבח את הזולת ובכך להעניק לו כוחות (פרטיים שלו) לבצע את משימותיו, וגם להעניק תמיכה במהלך ולאחר ביצוע המשימה. ברור שיש להמנע בכל הכח ממתיחת ביקורת על הזולת, ובטח לא ביקורת באזני אדם שלישי, מה שנקרא לשון הרע. דיבור כזה עלול חלילה להזיק וקודם כל למדבר.
לא פשוט לבנות הכל מחדש אחרי טראומה נוראה. המודעות כי ה' הוא האלוקים יכולה לעזור, אבל, כפי שראינו, אפילו נח התקשה בכך מאד. מצד שני, גם מי שהמודעות שלו אינה שלמה עדיין, מלות עידוד ותמיכה יכולות בהחלט לעזור לו. אלמלא התייחסו אל ניצולי השואה כאל אבק אדם; אילו קיבלו אותם כגיבורים ששרדו את התופת בכוחות על אנושיים, סביר להניח שהרגשתם היתה משתפרת מאד, וגם תיפקודם.
ומכיוון שהשבת זה גם ראש חודש, זו הזדמנות עבורנו להתחדש באמת, להתחיל לשבח במקום לחפש ולחשוף מומים.
וכך סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.
