התקשורת יצאה בכותרות ראשיות - ועדת וינוגרד לא תוציא מסקנות אישיות. מיד עם הקמת הוועדה - הסברתי בכל פורום, שאין צורך במסקנות אישיות, אלא במערכתיות ובהצבעה על הכשלים. מהלך לא דמוקרטי ולא קונסטיטוציוני נובע מדרישת הציבור להצביע על אשמים ספציפיים ע"י ועדה.
לכל מערכת/גוף ממשלתי יש אחראי ועליו לשאת באחריות. אין צורך במסקנות אישיות, לכן אין צורך במכתבי אזהרה ולא בשימוע, למי שעלול להיפגע בעקיפין או אפילו ישירות, אם המערכת אליה שייך, כשלה, טעתה ופישלה.
שליחת מכתבי אזהרה ושימוע היה מאריך את סיום תוצאות הוועדה לשנתיים נוספות ובסיומן מסקנותיה יהיו חסרות ערך עניינית ופוליטית.
כבר עם הקמת הוועדה כתבתי כי הציבור - הוא שצריך להחליט ולהכריע. אנחנו ממנים ועדה, שתבדוק עבורנו לעומק את התנהלותם של הדרגים והמוסדות המבוקרים ע"י הוועדה על הבטים שונים בתפקודה וקבלות ההחלטות. אנו מבקשים לברר את האיזונים של בעלי ההחלטות בין הביטחון הציבורי לבין האגו והשיקולים הפוליטיים הצרים, אם היו כאלה, ואנחנו אלה שצריכים להחליט אם הממשלה ומנהיגיה פעלו למען טובת המדינה וביטחונה ואנו שצריכים להחליט מי יישאר ומי ילך, אם הם עצמם מתקשים לעשות זאת.
"טריאומווירט" המלחמה - שכשל בניהולה: ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, צריכים לקחת אחריות אישית, ואין צורך בוועדה שתחליט עבורם.
שר הביטחון פרץ הבין (אמנם באיחור), שהוא טעה, הן בבחירת התפקיד והן בביצוע התפקיד בזמן מלחמת לבנון 2 וירד מהבמה. הרמטכ"ל הבין זאת, אלוף הפיקוד, אוגדונר, מפקד חיל הים, והגישו התפטרותם לציבור.
ראש הממשלה נאחז בקרנות המזבח של הממשלה. למרות התיקונים והשיפוצים שנעשים בעקבות דוח הביניים של וינוגרד, אבל מי שצריך להחליט זה הוא עצמו או הציבור. תחילה אלה שבחרו בו ואחריו האחרים היושבים איתו בקואליציה והתומכים הרבים בכנסת.
אין לבוא בטענות לוועדה ולא לטעון שהם נסוגים מהבטחות לבג"צ, או לציבור, אם ראש הממשלה עדיין בתפקיד, הוא עושה זאת בזכות חברי הממשלה והכנסת שתומכים בו, ותהיה זו דרישה לא לגיטימית ולא דמוקרטית לבקש מהוועדה שתעשה את מלאכתנו.
ועדת וינוגרד לא מינתה את ראש הממשלה והיא לא צריכה לפטר אותו. ועדת וינוגרד צריכה להצביע על כשלים מערכתיים, ומאחר שבראש כל מערכת עומד אדם אחראי - המסקנה הציבורית ברורה.
כיצד מתרגמים את המסקנות הציבוריות למעשים: ע"י לחץ תקשורתי מאסיבי, ע"י כנסים, הפגנות, לחץ על חברי הכנסת ואיום פוליטי כלפי המפלגות ומנהיגיה, שביום הבחירות יתחשבנו איתם בקלפי - זאת הדרך הדמוקרטית הנאותה והנבחרת.
כשירות לציבור וכדי לקצר את זמן ההמתנה והמתח המיותר, הנה תמצית המסקנות שלדעתי על הוועדה לפרסם והלחץ הציבורי יעשה את שלו. אבל בשל המגבלות של שימוע ודחיית התוצאות לחודשים, רק החלקים המערכתיים שלהלן יפורסמו בדוח, אך גם הם מספיק קטלניים ואילו המסקנות האישיות שלי הן שירות לציבור בחינם.
והרי עיקרי המסקנות:
צה"ל
רמטכ"ל צה"ל, דן חלוץ, היה בתפקידו הקודם סגן הרמטכ"ל וחבר המטה הכללי, לאמור: אדם שלפי כל הקריטריונים, צריך להיות בקיא בכל הנעשה בצה"ל, החל מכשירותו, מוכנותו, אימוניו, הגיבוי הלוגיסטי והטכנולוגי, לרבות שליטה בכל תוכניות המגירה במקרה של...
בנושאים אלה, להבדיל ממבוקרים אחרים, לא יכול הרמטכ"ל להתחמק מאחריות או להטילו על אחרים ומכאן נובעת עיקר הביקורת ועיקרי המסקנות לגבי תפקודו.
הרמטכ"ל, הוא לא רק מפקד העליון של צה"ל אלא גם יועץ ביטחוני מקצועי לשר הביטחון ולראש הממשלה. במיוחד חשובה נקודה זו, לאור העובדה ששר הביטחון, ללא הכשרה ביטחונית רחבה (למרות שהיה סרן צנחנים בחימוש), וכך גם הכשרתו של ראש הממשלה בתחומי הפוליטיקה והעשייה האזרחית ללא רקע ביטחוני מוכח.
אמנם, בעבר היו שרי ביטחון וראשי ממשלה, ללא רקע והכשרה ביטחונית החל מבן-גוריון, לוי אשכול, משה ארנס ואחרים, שתפקדו בצורה יעילה, אבל לידם היו תמיד אנשי צבא מוכשרים, עם רקע מוכח ומעשי וחבורת גנרלים שנתנו גיבוי צבאי למנהיגות האזרחית, נוסח דיין, רבין, שרון ואחרים.
בסיטואציה שנוצרה במלחמת לבנון2, ההרכב של הטריאומווירט המוביל של המדינה היה בעייתי מלכתחילה. הרמטכ"ל הבין את רוח הדברים ורחשי הציבור - והתפטר בכבוד.
שר הביטחון
שמונה לתפקידו רק חודשיים לפני, ללא רקע, ללא הכנה, ללא כישורים ביטחוניים, וללא יכולת מעשית להשפיע על מהלכים או על מדיניות מבצעית. כשל בכך, שלא התייעץ מספיק עם ממומחים לדבר, לא התערב מספיק בהחלטות - ולא ייצג נכונה את משרד הביטחון ואת עמדתו כשר מול ראש הממשלה והרמטכ"ל.
שר הביטחון - עמיר פרץ הבין באיחור טרגי, כי טעה בבחירת התפקיד וכשל בתפקיד שבחר - התפטר באיחור ויצא עם שובל של מפסידן אישי ופוליטי.
הממשלה - וראש הממשלה
ללא רקע ביטחוני, שנאלץ על-רקע שיקולים קואליציוניים לקבל את עמיר פרץ לשר הביטחון. הממשלה בראשותו - פעלה בצורה חובבנית, לא התייעצה, לא העמיקה חישוב ולא בדקה את תוצאות האופציות האחרות או האופציות הברורות ותוצאותיהן.
ההחלטה על המשך הקרבות (קרב הסלוקי - וההגעה לליטני), כאשר ההסכם להפסקת אש כבר היה חתום וגמור, היה כנראה מיותר שעלה בקרבנות שווא מיותרים.
הממשלה לא גילתה כיחידה שלטת ומנהיגה אומץ לב, אחדות דעים ומטרה, ושרים אחדים תוך התבטלות או פחד לאבד את המשרה לא הביעו דעתם באומץ ובנחישות.
הרמטכ"ל
לקח לחלוץ 3-6 ימים להבין ולהפנים שלא מדובר במהלומת תגובה אווירית, על חטיפת החיילים וירי הקטיושות, אלא במבצע גדול ומורכב, שהפך למלחמת לבנון 2.
מאחר וזאת היתה תפיסתו הטקטית, שמדובר בתגובה, שניתן לפתרה רק ע"י חיל האוויר, במכת מנע מהירה על טילים ארוכי טווח שלגביהם היתה אומנם הצלחה גדולה ורובם הושמדו בתקיפות הראשונות.
הפרשנים טוענים שתפיסתו הצבאית והטקטית גובשה בכלים ובחשיבה של חיל האוויר, לאמור: אני ואפסי עוד, חיל האוויר מוכן ומסוגל, הטובים לטיס וכו', יהירות זו, בתוספת הפחד מפני נפגעים רבים בשל פעולה קרקעית בדרום לבנון, מול מוכנות החיזבאללה, מנעו מחלוץ להמליץ על פעולה קרקעית נרחבת מהירה ובשלבים מוקדמים יותר.
כאשר נוכח, ביחד עם המטה הכללי, וראש הממשלה אולמרט, שהתגובה האווירית לא מביאה את ההרתעה והפסקת ירי הקטיושות על כל הצפון, הוחלט באיחור על פעולה קרקעית.
האיחור בחשיבה הנכונה הביא לכך, שהמילואים גויסו באיחור, לא הספיקו להתארגן, להתאמן, ובנוסף לכך, הלוגיסטיקה הכזיבה קשות, הימ"חים לא היו מוכנים, הציוד היה מיושן, לקוי וחסר, ומה שהיה, לא תמיד פעל כראוי והיה חסר ערך ואפילו מסכן חיי אדם, כמו מפות ישנות לא מעודכנות, וחוסר בציוד מודרני לירי וקשר. הרמטכ"ל - התפטר, לקח אחריות בנוסח המסורת של צה"ל.
תוכניות מגירה
כל האפשרויות הצבאיות, כל התסריטים האפשריים נלמדים, נבחנים, מעודכנים כל הזמן ומקבלים ביטוי בתוכניות מגירה לעת מצוא. התוכניות שהיו בנמצא - דברו על הגעה לליטני בשלוש זרועות בים, בייבשה ובאוויר וירידה דרומה, תוך סגירה הרמטית של דרך המילוט למחבלים וחיסול הקטיושות קצרות הטווח.
מתברר שהתוכניות האופרטיביות למצבים כפי שקרו במציאות בדרום לבנון - נשארו סגורות במגירות. זהו כישלון מבצעי זועק לשמיים, כאשר מולו הציבו תוכניות אד-הוק, מגומגמות, אנמיות ובעיקר מבולבלות, כפי שהוכיחו רוב התחקירים הצה"ליים. בכשל הזה נושאים באחריות הרמטכ"ל אישית, לידו סגן הרמטכ"ל, מפקד זרוע היבשה, אלוף פיקוד הצפון ומטהו וכל האוגדונרים בצפון. אומנם ההיררכיה הצבאית כפופה לרמטכ"ל, אבל סגן הרמטכ"ל שבקי בלוחמה קרקעית ומכיר את הצפון וחיזבאללה, מפקד זרוע היבשה, שהיה אלוף פיקוד הצפון, והאלוף הנוכחי, היו צריכים להיות אסרטיביים, נמרצים, אמיצים ואם היה צורך להגיע לראש הממשלה ולהציג בפניו את המהלכים המתוכננים הנכונים שהיו בנמצא - תחת ידם.
התחקירים הצה"ליים הצביעו על כישלון מנהיגותי וכשירות לתפקיד של שלושת האוגדונרים שפעלו בצפון. לא נשמע כדבר כזה בצה"ל, או בחילות העולם, שאוגדונר ויהיה זה קצין מצטיין בשייטת או צנחנים, יפקד על אוגדה משוריינת, מבלי שתהיה לו הכשרה שריונרית רחבה ובלי להבין ולהרגיש, איך פועלת, מתפקדת ומה הן היכולות הצבאיות של אוגדה משוריינת ואיך שולטים על מפלצות הפלדה יורקות אש בתנועה. הערת אגב, יצוין כי לאחר מלחמת קדש - 1956, עברו עשרות קציני חי"ר הסבה מאסיבית לשריון, ביניהם: צ'יץ, ציפורי - וטליק - שהפך למפקד גייסות השריון ומגיבורי מלחמת ששת הימים, ממציא טנק המרכבה ומר שריון בעל שם עולמי.
על מינויים לתפקיד, בטרם עת, ובטרם בשלו והוכנו לתפקיד, אחראים הרמטכ"ל אישית ומפקד זרוע היבשה.
הסיכום לגבי צה"ל
ראשי צה"ל החל מהרמטכ"ל, המטה הכללי, המודיעין, הפיקוד, זרוע היבשה - כשלו בהבנת המלחמה, ניהולה ויישומה. לעומתם - שדרות הפיקוד הבינוני ממפקדי חטיבות מג"דים ומטה - הוכיחו נחישות, כוח רצון, לחימה עילאית, מעשי גבורה ומופת, בתנאים קשים, אליהם הובלו והוכנסו ע"י הפיקוד מעליהם, (ראה מאמרי: "שדרות הצל"שים").
למרות ההפתעה שחיזבאללה הכין בצורת טילים אנטי טנקיים מודרניים, שהשתמשו בהם נגד חי"ר ובתים, החיילים בכל מגע עם האויב גברו עליו וחסלו אותם ויכלו להשיג הישגים מרשימים, אם היו נותנים להם ומנחים אותם בצורה הנכונה.
לסיכום פרק זה ניתן לומר - שצה"ל על חייליו הסדיר והמילואים נצחו אך לא הכריעו את האויב, כיוון שמפקדת צה"ל בראשות הרמטכ"ל, לא אפשרו להם להגיע להכרעה, כפי שהיה מצופה מהם.
לא ניתן לסיים קטע זה מבלי להדגיש תופעה שלילית שנתגלתה בעת המלחמה, כאשר מפקדים בכירים מדרגת מח"טים ומעלה לא היו בראש ובתוך חייליהם בקרב אלא מאחור מאחורי מסכי פלזמה ועכברים ביד.
במאמרי: "מנהיגות ודוגמא אישית" - התייחסתי בהרחבה לתופעה שלילית ומדאיגה זו כאשר המושג והמיתוס "אחרי" התחלף "אחרי הפלסמה" - תופעה שיש לבטלה, מבלי לפגוע בטכנולוגיה המתקדמת החשובה ולשלבה בצורה נכונה בצה"ל. סקירה צבאית היסטורית קצרה מוכיחה כי מאז ימי התנ"ך, דרך אלכסנדר מוקדון הגדול, חניבעל, יוליוס קיסר, נפוליון, רומל, פטון, שרון, רפול - כולם היו בראש חייליהם ונתנו השראה מנהיגות ודוגמא אישית.
הרמטכ"ל הבין את הרמז והגיש את התפטרותו ביחד עם אלוף הפיקוד ואוגדונר גל הירש, אך המפולת עדיין לא נעצרה ויהיו עוד הפתעות.
משרד הביטחון
השר עמיר פרץ, כמוסבר לעיל, טעה כשקיבל על עצמו את התפקיד, לא בשל היותו אזרח, אלא בשל היותו לא בשל לתפקיד. הרצון או המחשבה שהוא יכול לשדרג את עצמו, למנהיג לאומי, היה כישלון מוחלט. העובדה שהיה בתפקיד רק חודשים, והוא לא אחראי למוכנות צה"ל וביצועיו, אכן נכונה ופועלת לטובתו כולל העובדה שכנראה לא היתה לו השפעה רבה על ההחלטות, אבל האחריות המיניסטריאלית על צה"ל ועל ביצועיו והחלטות הממשלה חלות ומחייבות גם אותו. התוצאה אחראי אך לא אשם - באשר לצד הצבאי, אך בכל הקשור לעורף ומחדליו תוך כדי המלחמה, האחריות נופלת גם עליו.
ראש הממשלה
האחריות הכוללת בכל הקשור למדינה מוטלת, ללא עוררין, על כתפי ראש הממשלה. כישלון ראשי צה"ל, מערכת הביטחון, פיקוד העורף, פעל לא נכון, ללא בזמן ולא מספיק, עד הצורך באוליגרכים נוסח גאידמק, לפינוי האוכלוסיה, נופל בחיקו. העורף למעשה הופקר וסבל האחריות על הממשלה הממונה גם על פיקוד העורף.
העובדה שלא הוכרז על מצב מלחמה, בשל חישובים פוליטיים ומשפטיים על שלל ההשלכות שיש להכרזה מעין זו, (יש בה טעמים חיוביים רבים) יש טעמים חיוביים רבים, אבל אי שימוש בכל המנגנון או אמצעים לשעת חירום, שיכלו לתת תשובות לאוכלוסיה האזרחית, אין לכך הסבר מניח את הדעת.
ניתן גם ללמוד מהאירועים, שאולמרט, לא גילה מנהיגות לשמה, כמצופה ממנהיג לאומי, וכשל בעיני הציבור בתפקידו, כפי שמראים הסקרים וההרגשה המלווה את ביצועיו מאז מינויו.
מסקנה - המערכת הממשלתית, קרסה, לא תפקדה כמצופה וכראוי והאחריות חייבת להיות אישית.
ולסיום - שלא תהיה אי הבנה, ביקורת מערכתית אינה פוטרת את העומדים בראש המערכות וגם אם לא נאמר במפורש, הכוונה ברורה והמבין יבין.
אמנם, דוח הביניים של ועדת וינוגרד, הצביע על ליקויים שמתוקנים בימים אלה ע"י הממשלה, לרבות שיקום צה"ל ע"י שר ביטחון ורמטכ"ל חדשים, אבל אין בהם חסינות לשגיאות העבר ולהחלטות שגויות שעלו בחיי אזרחים וחיילי צה"ל. על כך, בכל מקרה ובכל מצב - מי שמחליט הוא הציבור, אנחנו מחכים לפסק דין זה.