זה לא סוד כי מדינת ישראל הפקירה זה שנים את זירת ההסברה. אל מול המערכת המשומנת שמציגים הפלשתינים, ישראל בולטת בחדלונה: היא אינה מייצרת מסרים אחידים, מתחמקת ממתן נתונים אודות פעולות הטרור, אינה מטפחת את אתרי האינטרנט הממלכתיים כתשתית הפצת מידע, אינה מתרגמת חומרים חיוניים לשפות השונות, ובכלל: היא שותקת ברוב המקרים; שותקת - כאשר היא נדרשת להצדיק את עצם קיומן של פעולות צה"ל בשטחים.
במרוצת השנים, נשמעו תירוצים רבים מצד הגופים הרשמיים. התירוץ הבולט של משרד החוץ היה, מאז ומתמיד, נטוע בגודלו של תקציב ההסברה. לאחרונה, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, רון פרושאור, אפשר לנו להציץ פעם נוספת לנבכי האבסורד של קברניטי החוץ; בדבריו, הוא למעשה מאשר את תמה שרבים סוברים זו תקופה ארוכה: משרד החוץ ישן בעמידה.
בהרצאה שנשא על אתגרי מדיניות החוץ של ישראל, בבמה לחשיבה אסטרטגית של מכון לנדר, אמר פרושאור כי תקציב ההסברה השנתי של מדינת ישראל המיועד להפעלה ב-96 נציגויות ברחבי העולם, ואשר אמור להתמודד עם המכלול השלם של בעיות ומשימות, מסתכם בכ-10 מיליון דולר לשנה. "תקציב ההסברה של ישראל קטן יותר מתקציב הקמפיין של מילקי של שטראוס", אמר אז המנכ"ל לשעבר.
המעיין בדבריו של פרושאור בפעם הראשונה, עלול לחשוב כי הצדק עימו. אכן נכון, אין ספק כי הביקורת שהוצגה נכונה בעיקרה.
אכן נכון, אין ספק כי דבריו משקפים מציאות כואבת. אלא ש"המציאות הקשה" שמתאר פרושאור אודות ההסברה הישראלית - נמשכת זה עשור. זה שנים ארוכות שתקציב ההסברה של משרד החוץ עומד על 40 מיליון שקלים. שנים ארוכות שהוא לא שונה, שנים ארוכות שהוא לא שודרג, ופרושאור, שמבקר עתה את גודל התקציב בעצמו - היה שותף לכך שנים ארוכות, כמנכ"ל משרד החוץ. גם בתקופתו, תקציב ההסברה לא שונה: אף שקל חדש אחד לא נוסף לקופה המתרוקנת; אף תוכנית תקציבית-אסטרטגית לא יושמה.
תפקידו של מנכ"ל משרד הוא בדיוק בזאת: לסייע בניווט התקציב נכונה, להפחית, להוסיף, ולשנות את חלוקת הכספים על-פי צרכים אובייקטיביים. העובדה כי תקציב משרד החוץ בכללו נמוך - אינו משכנע. הרי במשך שנים ארוכות לא נוסף שקל אחד למערך ההסברה הבינלאומי. האם נאמר בנימת שכנוע, כי במשך כל השנים הללו לא יכלו אנשי החוץ לשנות את סדרי העדיפויות, לצמצם בטיסות לחו"ל, להפחית בהזמנת מחקרים חסרי משמעות בתשלום? הרי אם מנכ"ל המשרד היה רוצה, הוא יכול היה להכין תוכנית מגירה, להפעיל לחץ על הממשלה, לשנות ולו במעט. הוא היה יכול כאמור לשנות את החלוקה התקציבית למשרדו גם אם באופן מדורג, כך שכל שנה יתווסף, ולו שקל אחד, לקופת ההסברה.
מגוחך עד כדי גיחוך הביקורת על גודל תקציב ההסברה של מדינת ישראל, כאמור, אינו חודש, ותלוי ביצירתיות של דובריו. כמו שידע מר פרושאור להשוותה לתקציב "מילקי", קודמיו ידעו לעשות זאת - לא פחות טוב. בשנת 2002 אמר סגן שר החוץ, מיכאל מלכיאור, כי "כל תקציב ההסברה הישראלית לשנה - הוא פחות מהתקציב שמקדישה הממשלה לפרה המשוגעת".
גם במשרד החוץ עצמו לא חוסכים בביקורת על גדול התקציב. "זה גובל באבסורד, כאשר כל תקציב ההסברה הישראלית, שלאחר תשלום משכורות עומד על פחות מ-20 מיליון שקלים, שווה לסכום העלות של טנק וחצי. אי-אפשר לנצח עם זה את המלחמה שאנו נמצאים בה, וכבר נוכחנו שהיא מוכרעת בעיקר בתקשורת", אומרים בכירים במשרד החוץ. "לא נותר לנו תקציב לפרסומים, לשליחת דוברים ומרצים לפעולות הסברה, לקיים סמינרים או לערוך סקרי דעת קהל; והקונסולים שלנו מדווחים שאם לא יגיע כסף - הם מפסיקים את פעולות ההסברה.
כבר היום חלקם מנתקים את הטלפונים שלהם, כי אין תקציב להחזיק אותם". אכן, אסור לשכוח: אחוזים רבים מתקציב ההסברה הולכים ראשית למשכורות, למתרגמים, ולמערך האדמיניסטרטיבי בכללו. הרבה כסף לעשייה - לא נשאר. תקציב ההסברה של משרד החוץ, העומד על קצת יותר מ-40 מיליון שקלים לשנה, נגמר כאשר נותרו עוד שישה חודשים לשנת התקציב הנוכחית - וגורמים במשרד טוענים כי ההסברה הישראלית משותקת.
וחזרנו ליצירתיות שבדיבור: רק לצורך ההשוואה, תקציב הפרסום של פלאפון הוא 20 מיליון דולר. כפול מזה של מדינת ישראל כולה. תקציב הפרסום של חברות הסלולאר בישראל - רק בתקופת החגים - גבוה מזה של תקציב ישראל לשנה שלמה. תקציב ההסברה של משרד החוץ נמוך מזה של תקציב הפרסום של חטיף "במבה" מחברת אסם. במצב דברים זה רוצה מדינת ישראל להגן ולהצדיק את פעולותיה, לקדם את ענייניה, לשדרג את מעמדה? מדובר במצב אבסורד, בסכום מגוחך להתמודדות אפקטיבית עם אתגרים תקשורתיים של מדינה, ובטח כאלה שבזמן מלחמה.
וכדברי סגן השר לשעבר, מיכאל מלכיאור: "מדובר בטירוף מערכות, מאחר שאין דיון אסטרטגי בתפקיד ההסברה ובחשיבותה - וזאת במיוחד כשברור משקלה הקריטי של דעת הקהל במאבקנו הנוכחי". כאמור עוד קודם, מלכיאור צודק. אלא שאת דבריו הוא אמר לפני שנים רבות. מאז ועד היום - נראה שלאיש לא איכפת.
יחסי החוץ של כל מדינה, ושל מדינת ישראל בפרט, הם משאב אסטרטגי כבד-משקל. בפועל, הביקורת הבינלאומית, החנק, ההחרמות והבדידות היחסית בתחום יחסי החוץ וההסברה, גורמים לנו לנזקים אסטרטגיים כבדים כמו בשדה הקרב. לפעמים זה מחליש אותנו גם צבאית וביטחונית.
בנייר עמדה שנכתב על-ידי פרופסור אלכס מינץ, במסגרת הפרויקט לקבלת החלטות במרכז הבינתחומי הרצליה, כותב האחרון כי "מלחמות במאה ה-21, מוכרעות לא רק בשדה הקרב אלא גם במדיה הבינלאומית". לדבריו, הכול יודעים שההסברה הישראלית חלשה ובעמדת נחיתות "כרונית" מול זו של אויביה, ולמרות זאת, לא נעשה מספיק על-מנת לשדרג מערך ההסברה הלאומי. מלחמת לבנון השנייה, היא דוגמא למלחמה שהוכרעה בין היתר בתודעה. אין ספק שהחיזבאללה היה ערוך ומוכן לפרסום הישגיו, הבלטת הנזק לאזרחי לבנון והפיכת המכה הצבאית שספג לנצחון, הרבה יותר טוב מישראל. חולשה הסברתית-תעמולתית של ישראל אפשרה לחיזבאלה לשדרג את תוצאות שדה הקרב לניצחון. אך זה אינו מצב בלתי הפיך.
פרופסור מינץ אכן קולע למטרה. במשך שנים אנחנו חוזרים ואומרים את אותם הדברים ממש. אלא שמשרד החוץ שותק. הוא ימשיך להתלונן על כך שאין לו תקציבים, אבל בפועל, הוא עצמו, כך נראה, אינו יוזם שינוי אסטרטגי, שום דיון לאומי אודות חשיבות ההסברה, שום קמפיין ציבורי אשר יעורר מודעות.
במצב דברים זה, איננו יכולים להימנע מהתחושה המרה שבמשרד החוץ יש מי שאינו עושה את שמוטל עליו. אם כך, אולי כבר עדיף להפריט את המערכת כולה.