ככל שמתקרב והולך מועד הכינוס של ועידת אנאפוליס, הלא היא הוועידה הבינלאומית בגירסת 2007, מתחוורת מיום ליום תופעה מדאיגה בעיקר בצד הישראלי.
ב-26 בנובמבר עשויה ישראל למצוא עצמה בזירה מדינית, בוועידת שלום כביכול, שבה יתייצבו נציגינו מול "כל העולם". מטרת הכינוס היומרני היא בפשטות - להוציא מישראל כמה שיותר ויתורים טריטוריאליים ואחרים, בתמורה לכינון הסכם שלום בינה לבין מה שמכונה: העם הפלשתיני.
נותר אפוא עוד כחודש וחצי עד לשריקת הפתיחה של המשחק המכור, שייערך בעיירת החוף המזרחי בארה"ב - ואנו כבר מקבלים תחושות לגבי הרוחות הנושבות בשני המחנות. בעוד המחנה הערבי, בעיקר הפלשתינים, עמדתו ברורה ומגובשת, הצד הישראלי מדבר בכמה קולות על ויתורים כאלה ואחרים, דוברי הממשלה משמיעים הכרזות בלתי מתואמות ונראים כמי שעושה סטריפטיז מדיני, חושף את שומניו ומבושיו.
הצד הפלשתיני לעומתו עוטה מיום ליום גלימות שחורות, קשוחות, חושף רק את פרצופו ומתגבש סביב העמדות הקיצוניות ביותר, התובעניות ביותר. אינך מוצא בתוכו בקיעים או סתירות. אין שם מתונים וקיצוניים. אבו-מאזן, חביבה של ממשלת ישראל, מיישר מיום ליום את הקו עם קיצוני ה"חמאס", ומהתבטאות פומבית אחת לשניה, הוא מבהיר שבעצם אין הבדל בינו לבין יריבו-כביכול איסמאעיל הנייה.
אבו-מאזן נתן ביטוי לכך בשבוע שעבר במספר החזק שהפריח לחלל האוויר הטלוויזיוני: 6,205. אצלנו לא התרגשו מן המספר הזה, שמשמעותו היא תביעה מוחלטת למסור לידי הפלשתינים את כל השטח שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים, לאמור 6,205 קמ"ר של יהודה ושומרון, רצועת עזה וירושלים המזרחית כולל הר הבית.
עם קריאת הקרב הזאת - "ששת אלפים, מאתיים וחמישה קילומטרים-רבועים" - יבוא אבו-מאזן לאנאפוליס, ואל הדגל שלו יתייצבו כל הנציגים הערביים. הם יכריזו, ישובו ויכריזו, כי מטרת הוועידה היא אחת - להחזיר לפלשתינים את כל אשר "נגזל" מידיהם על-ידי ה"כיבוש" הישראלי. כאן לא יהיו פשרות. לישראל תוצג הדרישה בלא שום נכונות לפשרה - הכל או לא כלום.
זאת ואף זאת: אין הפלשתינים מחכים עד להעלאת תביעתם באופן רשמי - בוועידה עצמה. כבר עתה, עוד בטרם כינוסה, הם תובעים מישראל הסכמה ל"הצהרת אנאפוליס", לאמור, התחייבות מראש לקבלת תביעותיהם, ובכך להבטיח את הצלחת הוועידה מנקודת המבט הפלשתינית. לא יהיה טעם בוועידה אם לא יהיו הסכמות מראש על תוצאותיה - אומרים דובריהם המוסמכים ובראשם אבו-עלא.
מנגד, הצד הישראלי כמוהו כ"יובל המבולבל", בלתי מגובש ואינו מתכונן ברצינות למשחק הרציני שמכינים לו באנאפוליס. על-פי הכרזות מפי דוברים שונים, שרים ופקידים, מתנהלת בצמרת השלטון הישראלי תחרות מי יציג עמדות תבוסתניות יותר, מי יגלה נכונות לוויתורים גדולים יותר. המוביל בתחום זה הוא המשנה לראש הממשלה, אשר ערב חתונתו שכח את ירושלים, בלי שלשונו דבקה לחיכו, גילה נדיבות גדולה באשר לחלוקתה והעברת השכונות הערביות במזרח העיר, כולל הר הבית, לשלטון הפלשתיני.
כמעט איש במפלגתו, קדימה, לא קם למחות. המדהים הוא שגם יוצאי חלציהם של הליכוד, "המשפחה הלוחמת", בית"ר, כמו ציפי לבני, זאב בוים ויואל חסון, ממלאים פיהם מים. לא שמענו מהם באחרונה אומרים ולו מלה אחת לטובת ארץ ישראל וירושלים, שלא לדבר על אולמרט עצמו. האם ישלם מס שפתיים לירושלים בנאומו בוועידה?
מנהיג שס הודיע על התנגדותו הנחרצת"- אבל מי עוד מאמין לשס ולרב שלה, שהכסאות תמיד היו חשובים לה יותר מגבעות ארץ-ישראל? השר "הימני קיצוני" ליברמן הצדיק סוף סוף את ישיבתו בממשלת השמאל. הוא הרי תומך בוויתורים במזרח ירושלים - מעניין מה יגיד על נוקדים יישובו.
קדימה מוליכה את ישראל לוועידה הבינלאומית כאשר בסקרים ניתנים לה רק 12 מנדטים, תוך נכונות להניח על השולחן העגול קערה מלאה תופינים בדמות חבלי מולדת היסטוריים, ועדיין איננו יודעים אם יהיה זה מלוא הקערה או חלקה.
אפס - זה "הקלף החזק" של ישראל, מול המספר 6,205 של הפלשתינים עם הנהגתם ה"מתונה". וכי למה לשקר לעצמנו? הבה נכיר בעובדה, המתבררת והולכת: ישראל הולכת לוועידת אנאפוליס כאילו בקאנוסה המדובר, כדי להיכנע טוטאלית, ולהודיע על נכונותה לסגת עד לקווי 67. זה יהיה מחיר השלום בהנהגת אולמרט וקדימה.
אולי יוכלו נציגינו להתפאר בכל זאת בכמה "הישגים": חילופי שטחים בסדר גדול של שני אחוזים, אפשרות גישה ליהודים לכותל המערבי, ומניעת יישום "זכות השיבה" לתחומיה. האם שוב לא תהיה לנו ברירה אלא לסמוך על הערבים הקשוחים, שיתעקשו על שלהם וישברו את הכלים?
