אם נשאל אדם מן היישוב מה מזכיר לו השם לוט, קרוב לוודאי שהתשובה תהיה אחת משתיים: או הביטוי "שיכור כלוט" או אשת לוט שהפכה לנציב מלח. מעטים זוכרים שלוט היה בן-אחיו של אברהם אבינו, ומעטים עוד יותר יודעים עד כמה קרוב היה לוט להיות יד-ימינו של דודו.
אז מה קרה? מה השתבש? כמו תמיד בדמויות עליהן מספרת התורה, גם דמותו של לוט נושאת מסר חינוכי וערכי לדורי דורות. פגישתנו הראשונה עם לוט היא בשלהי פרשת השבוע שעבר, פרשת "נח". בפרשה הנוכחית, "לך לך", הוא מופיע בארבעה אירועים: מעברו של אברהם לארץ ישראל, הירידה למצרים, הסכסוך בין רועי אברהם לרועי לוט והצלתו של לוט בידי אברהם לאחר שנפל בשבי. לוט יורד מעל הבמה בפרשה הבאה, פרשת "וירא", כאשר הוא ניצל מהפיכת סדום, אך בהיותו שיכור נופל קורבן למזימת בתו וכך הופך לאביהם של נכדיו.
לוט מגיע לביתו של אברהם לאחר שאביו (אחיו של אברהם), הרן, מת בגיל צעיר באור כשדים. התורה אינה מספרת לנו מה אירע, אך חז"ל משלימים את התמונה. לדבריהם, כאשר הטיל נמרוד את אברהם לכבשן האש בשל כפירתו באלילי המקום, החליט הרן שהוא יצטרף לצד המנצח. לאחר שאברהם ניצל מן הכבשן, שאל נמרוד את הרן מהי עמדתו שלו. הרן השיב שהוא ניצב לצד אברהם - ואז הושלך לכבשן האש ונשרף.
לסיפור הזה יש שתי השלכות על דרכו של לוט. ראשית, הוא גדל בבית בו אין אמונה מבוססת, אין אידיאולוגיה עקבית, אלא רק אופורטוניזם ציני. שנית, מותר להניח שהוא מגיע לביתו של אברהם עם משקע לא פשוט; הרי הסכסוך של דודו עם המלך, הוא שגרם למותו של אביו.
חסר משפחה וקשרים באור כשדים ובחרן, לוט יוצא עם אברהם כאשר הלה מצטווה בידי אלוקים ללכת "אל הארץ אשר אראך" - היא ארץ כנען ולימים ארץ ישראל. באופן טבעי, לוט יורד עם אברהם למצרים כאשר שורר בארץ רעב. וכאשר אברהם מקבל מפרעה פיצוי על גזילתה של שרה, נכנסים לפעולה הגנים האופורטוניסטיים של לוט: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים". למה? לא ברור. אבל הוא מצא את הדרך לקבל משהו מעושרו של דודו.
כעת מתחיל לוט להתנהג כבעל בעמיו. כבר יש לו רועים משלו, ועד מהרה פורץ סכסוך בינם לבין רועיו של אברהם. שוב התורה אינה מפרטת, ושוב חז"ל משלימים. לדבריהם, רועי לוט איפשרו לבהמותיהם לאכול בשדות פרטיים ובכך גזלו את בעלי השדות. כאשר העירו להם על כך רועי אברהם, ענו רועי לוט: הרי הארץ הובטחה לאברהם, ולאברהם אין ילדים, ומכאן שהארץ תיפול בחלקו של לוט, ולכן אנחנו לוקחים משלנו.
זהו היגיון עקום להפליא (הרי השדות אינם שייכים כרגע לאברהם ובוודאי שלא ללוט), אך אברהם איש החסד אינו רוצה להיכנס לסכסוך, ודאי לא עם בן-אחיו. הוא מציע ללוט הצעה שאי-אפשר לסרב לה: הבה ניפרד כידידים, ואתה תהיה הראשון לבחור את חבל הארץ בו תתיישב. לוט נושא את עיניו ורואה "את כל כיכר הירדן" - הוא רוצה את כל האיזור, לא פחות מכך.
כיכר הירדן היא אזור דרום ים המלח וצפון הערבה. באותם ימים, מדגישה התורה, היה זה אזור פורה ופורח - ממש "כגן ה'". לוט בוחר לו "את כל כיכר הירדן" - שוב אותו ביטוי - ומתעלם לחלוטין מהמידע שמספקת לנו התורה: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד". יש כסף? מצוין. יש אפשרות להתעשר עוד יותר? מצוין פלוס. יש בעיות מוסריות? אז מה.
שנים אחדות עוברות ובכיכר הירדן מתחוללת מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה. הארבעה מנצחים את הקואליציה של מלכי סדום ועמורה, לוקחים בשבי את התושבים ואת רכושם ויוצאים חזרה לעבר ארצותיהם שמצפון לארץ ישראל.
כאשר שומע אברהם על נפילתו בשבי של לוט, הוא אינו מהסס ויוצא למרדף. באורח ניסי הוא גובר על ארבעת המלכים, משחרר את לוט ואת יתר השבויים ומחזיר גם את הרכוש. אך לוט אינו מוציא מפיו אף מילה - לפחות לא מילה שהתורה מוצאת לנכון להנציח לדורות. ומה שיותר משמעותי: הוא אינו מסיק את הלקח המתבקש, אינו חוזר לחיקו של אברהם אלא מעדיף לשוב אל עירו, רכושו ועושרו.
כאשר מגיעים המלאכים לסדום, בדרכם להחריב את העיר, מגלה לוט את התכונה היחידה שנותרה בו לאחר שהותו בבית אברהם: מידת הכנסת אורחים. היא אומנם בערבון מוגבל (המלאכים יכולים לבוא אליו בתנאי שיסתלקו למחרת השכם), אבל היא קיימת.
לוט מסתכן בזעמם של שכניו, הרואים בהכנסת אורחים עבירה פלילית חמורה. אך כיצד הוא מגן על המלאכים? כאשר אנשי סדום מקיפים את ביתו ומבקשים לעשות לינץ' באורחיו, הוא מציע להם תחליף: קחו את בנותי הבתולות ואנסו אותן כאוות רצונכם. כל מילה נוספת - מיותרת.
כאשר המלאכים מודיעים ללוט שהם עומדים להשמיד את סדום ושנשלחו להצילו, הוא אינו מצליח לשכנע את חתניו בעומד להתרחש. המלאכים מזרזים אותו לברוח, אך הוא מתמהמה. מדוע? שוב אנו נזקקים להשלמה של חז"ל: לוט רצה להציל את רכושו.
את סופו של לוט כבר הזכרנו: מוטל במערה בשכרון חושים מוחלט, נתון לחסדיהן של בנותיו. כיצד מגיעות בנותיו לשפל כזה? נכון, הן חששו שהעולם כולו חרב ושלא נותר שום גבר פרט לאביהן, אבל הן לא טרחו לבדוק האם חששן מבוסס. ההסבר העמוק יותר נעוץ כנראה במה שהתרחש בלילה הקודם. אם האב מוכן להפקיר את בנותיו לכל גברי העיר, קרוב לוודאי שהחינוך שהעניק להן היה זנותי באותה מידה.
וכיצד כל זה קרה? זה קרה משום שלוט העדיף את סדום על פני אברהם והביט על פוריות הארץ במקום על מעללי תושביה. וזהו הלקח לכל מי שמזניח את המוסר לטובת העושר ומקריב את עשיית הטוב על מזבח האופורטוניזם. אדם כזה נותר, בסופו של דבר, גם ללא העושר וגם ללא המוסר.