הפעילות החינוכית בכיתת לימוד היא פעילות רוויית תקשורת: תקשורת בין המורה לתלמידים, תקשורת בין התלמידים לבין עצמם, תקשורת בין הסביבה הלימודית לתלמידים וכיוצא באלו. התקשורת נעשית באמצעות שפות מסוגים שונים - שפה מילולית, שפת הגוף ושפת סימנים (מי שיודע מצביע...). השפה, כל שפה, היא אמצעי להעברת מסרים באמצעות קודים הידועים לכל מי שמכיר את השפה.
בכל שפה קיימים מטבעות לשון וביטויים שאין להבינם כפשוטם. צה"ל הוא בית יוצר פורה ביותר לביטויים שחלקם הפכו לנחלת כל דוברי העברית וחלקם נשארו בתחומי הלשון הצבאית. מערכוני הגששים היו גם הם מקור לא אכזב לביטויים ואף מבתי הספר שלנו יצאו ביטויים המבטאים סיטואציות שלא מובנות למי שלא עבר דרך מערכת החינוך הישראלית.
עולים חדשים ולא כל כך חדשים, אלה שלא גדלו בתוך השפה העברית, מתקשים לעתים להבין על מה צוחקים צברינו כאשר הביטוי שגרם לצחוק נשמע תמים למדי או אפילו בכלל לא שייך. נסו, למשל, להגיד לתייר ששאל לדעתכם אם כדאי לבקר במקום מסוים: "חבל על הזמן" ואחר כך תתפלאו לשמוע מדוע ויתר התייר על הביקור...
גם לשפה הדיפלומטית יש קודים משלה ולעתים משתמשים הדיפלומטים בביטויים 'מעודנים' המכסים על הביטוי והכוונה האמיתיים. לאחר מלחמת ששת הימים ועד כמעט סוף שנות השמונים רווחו בשיח הבינלאומי שני ביטויים שמאחריהם הסתתר כל הויכוח שבין ישראל למדינות ערב. שני ביטויים אלו היו "שלום צודק ובר קיימא" ו- "גבולות בטוחים ומוכרים".
"שלום צודק ובר קיימא" היתה הדרישה האולטימטיבית של מדינות ערב וערביי השטחים. כן, הם רוצים שלום אולם השלום המיוחל בין ישראל למדינות ערב צריך להיות צודק. שלום צודק פירושו שלום המבוסס על צדק למי שמגיע לו, קרי הפליטים שברחו מארץ ישראל במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. צדק פירושו החזרת הזכויות המלאות - בתים, רכוש, שטחים שנכבשו במלחמה ורק עם החזרתם יהפוך השלום להיות 'בר קיימא' (Just and everlasting peace). הביטוי "שלום צודק ובר קיימא" היה למעשה קוד לדרישה לזכות השיבה.
גם למדינת ישראל היה ביטוי שהיה הבסיס לעמדת ישראל בכל מגעיה הבינלאומיים - "גבולות בטוחים ומוכרים" (Secured and recognized borders). כיוון שעד מלחמת ששת הימים גבול ישראל היה למעשה גבול שביתת הנשק, גבול לא טבעי וקשה להגנה, חשבה מדינת ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים שהעולם יבין ויקבל את דרישתה לגבול מוכר ובר הגנה, לאמור, גבול סופי, מוכר ככזה על-ידי הקהילייה הבינלאומית ובר הגנה, כלומר בעל תוואי טבעי ניתן להגנה בכוחות צבא רגילים.
הביטוי היה קוד של העמדה שגיבשה מדינת ישראל: איננו חוזרים לגבולות 67. קובעי מדיניות ההסברה של מדינת ישראל חשבו שהמשפט הזה יתפוס ויסביר את עמדת ישראל בצורה טובה וחזרו עליו בכל מקום ובכל מצב.
ברור ששני הביטויים, שני הרצונות של שני הצדדים, סתרו זה את זה. קיומו של האחד היה ביטולו של השני ויחד עם זה בכל חומר ההסברה שמדינת ישראל פרסמה במשך שנים הופיע בצורה זו או אחרת המשפט 'מדינת ישראל שואפת לגבולות בטוחים ומוכרים במסגרת הסכם שלום' שהיווה את הבסיס לעמדת ישראל. המדינה זנחה לחלוטין כל טיעון של זכות היסטורית ביחס לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים והשתמשה בו אך ורק ביחס לירושלים.
רבים ראו בהחלטה על ההינתקות מרצועת עזה וצפון השומרון רק צעד ראשון בחזרה לגבול הקו הירוק. פירורי המידע המגיע אלינו משולחן המשא-ומתן עם הפלשתינים מצביעים על נכונות כמעט מוחלטת לחזרה לגבולות 67. אם בעבר ביססנו את דרישתנו לגבול סופי על הרצון ל'גבולות בטוחים ומוכרים', הדרישה הזו נעלמה לחלוטין מסל הטיעונים של ממשלת ישראל.
יתרה מזו, בשיח הבינלאומי המתקיים היום בין ישראל לארה"ב, בין ישראל למדינות אירופה ובודאי בשיח (שלא) מתקיים בין ישראל למדינות ערב שלא לדבר על המשא-ומתן הנוכחי עם הפלשתינים, הטיעון ההיסטורי והדתי לא נזכר כלל. העובדה שרעיון החזרה המלאה לגבולות 67 מוצא את הציבור בישראל אדיש, מצביעה על אובדן דרך, ייאוש והתפרקות מן האתוס הלאומי והציוני.
נדמה שהמושגים 'הינתקות' מבית המדרש השרוני ו'התכנסות' מבית המדרש האולמרטי, הפכו גם הם לקוד שפירושו 'חוזרים לגבולות 67' המחליף את הקוד הקודם של 'גבולות בטוחים ומוכרים'.
בסוגריים נוסיף עוד שההסברה הישראלית הפסיקה את השימוש במשפט הקוד 'גבולות בטוחים ומוכרים' כאשר יוסי ביילין שימש כסגן שר החוץ תחת שמעון פרס ופירק את מחלקת האינפורמציה של משרד החוץ ואסר אפילו את הפצת חומר ההסברה שהיה במלאי. ההסברה הישראלית משדרת בלבול ואבדן דרך בזמן שההסברה הפלשתינית ממשיכה בהצלחה מרשימה להפיץ את מסריה ברחבי העולם.
מומחי שיווק ופרסומאים יודעים שהדרך הטובה ביותר להעביר מידע לקהל יעד הוא על-ידי חזרה מתמדת על רעיון ועל משפטי מפתח. עלינו להקשיב רק לפרסומות ברדיו או בטלוויזיה כדי לראות את העיקרון הזה בפעולה. דומה שבהסברת עמדותינו בחו"ל נעשו כמה שגיאות קרדינאליות. האחת זניחה מוחלטת של הטיעון על זכותנו ה'טבעית וההיסטורית' ביחס לשטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים והפסקת הדרישה ל'גבולות בטוחים ומוכרים'. שגיאה נוספת היתה התעלמות מומחי ההסברה שלנו מכלל ההסברה הבסיסי שאסור להחליף סיסמא קליטה ותופסת במהלך מסע הסברה. את המחיר אנחנו משלמים היום בהשתלטות הנרטיב הפלשתיני על המו"מ.
את תלמידי במכללת ליפשיץ אני מלמד שאל לו למורה לשנות מסרים באמצע תהליך הוראה כי כל שינוי מבלבל את התלמידים ופוגע במעמדו של המורה. ועוד אני מלמד אותם שמסר, גם אם הוא קוד המכסה על כוונה נסתרת, צריך להיות פשוט ומובן, ושצריך לחזור עליו ללא לאות עד קליטתו המלאה.
