אג'נדה ושמה נתניהו

השיטה הדמוקרטית בנויה על איזונים. כל מוקד כוח, מוגבל ע"י חוקים וכללים (להלן "קווים אדומים"). בשונה מדיקטטורה, אין למנהיג במדינה דמוקרטית מרחב תמרון בלתי מוגבל. הוא מחויב למימוש אג'נדה עליה נבחר (להלן המצע), תוך הקפדה על כללי המשחק הדמוקרטי, ושמירה על החוק. מי שאמור למנוע מהמנהיגים התנהלות פלילית (להלן השטח השחור), אלה אנשי החוק (משטרה, פרקליטות, ביהמ"ש). ומי שאמור למנוע מהמנהיגים התנהלות בלתי מוסרית (להלן השטח האפור), זוהי התקשורת. מהסיבה הזו, העיתונאים מוגדרים "כלבי השמירה" של הדמוקרטיה. בכל סקרי האמינות מדשדשת התקשורת (ביחד עם הפוליטיקאים) בתחתית הטבלה. לא מהיום, זה שנים ככה. ולמרות זאת, לא ראינו ולא שמענו על התייחסות רצינית או קריאה כנה לחשבון נפש נוקב (יעקב אחימאיר הוא בבחינת "קול קורא במדבר). התקשורת יהירה, יען כי היא איננה ברת ענישה. תוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת" (חיים זיסוביץ'/הערוץ השני), שתפקידה לנשוך את העיתונאים שהפקירו את משמרתם, עושה זאת, כשהשיניים התותבות נשארות בכוס. התוכנית המקבילה "גילוי נאות" (חנן עזרן/הערוץ הראשון) משודרת כעונש לאותם צופים שלא שילמו את האגרה, וכתרופה (ממכרת) לאלה שסובלים מנדודי שינה. מנקודת מבט של "העדר", הערות מפיה של נשיאת מועצת העיתונות, השופטת (בדימ.) דליה דורנר, נשמעות כמו בדיחה מקומטת. היא יודעת את זה, ולכן היא מעדיפה להצחיק את נכדיה. עובדה היא עובדה: הציבור לא מאמין לתקשורת (רדיו, טלוויזיה, עיתונים), ואפילו - למרות שהוא צרכן אובססיבי!- עוין אותה. יש לזה סיבה. בפרפראזה לאמירתו של נשיאנו החלמן שמעון פרס שאמר "קסאמים שמאסמים", עדר האתרוגיסטים מתנהלים על-פי הסלוגן "אתיקה שמתיקה". מהסיבה הזאת, הופעתו של העיתון "ישראל היום", היא בשורה לכל אלה שמשתוקקים לעיתון ראוי. עיתון שיניף בגאון את דגל המלחמה במושחתים. עיתון שהכותבים בו יודעים היטב שהציבור והם בצד אחד של המתרס, ומשרתי הציבור בצד השני. אין לנו עניין בעיתון עם אוריינטציה ימנית או שמאלנית. רוצים עיתון שמפרסם אמת. שהמניפולציה (כנראה שאי אפשר בלי) תהיה תבלין עדין, ולא ה"תוספות" למנה העיקרית שהיא הספין. כצפוי, עיתון כזה הכניס ללחץ מו"לים ותיקים, ועצבן את אלה מבין העיתונאים, שרואים בהופעתו של "ישראל היום", סוג של איום על ההגמוניה שלהם. משתי סיבות: הם מבינים, שיש ביקוש - כמעט בלי היצע!- ל"אמת עיתונאית", והסיבה השנייה: שלדון אדלסון. האיש העומד מאחורי העיתון ידוע בעושרו היוצא דופן, ובידידות קרובה למנהיג הליכוד.