התחקיר המקיף והמעמיק, שפורסם במעריב, על משפטו והרשעתו של סולימן אל-עביד, ברצח הנערה חנית קיקוס ז"ל, עשה את שלו. כותבי התחקיר ד"ר ליבנה-קרימינולוג ואיש שב"כ לשעבר והעיתונאי עמיר רפפורט - הפרשן הצבאי של מעריב, עשו עבודת מחקר ראויה לציון, כאשר הציגו שאלות קשות שעלו בזמן החקירה המשטרתית והמשפט ושלא קיבלו תשובות מספיקות ומספקות, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית.
הנאשם אל-עביד, אדם פשוט, לא משכיל, על גבול הפיגור השכלי והחברתי, נשבר בחקירה הלוחצת של המשטרה והודה באונס ורצח הילדה חנית קיקוס.
המשטרה שמחה, הפרשיה נפתרה, מסיבת העיתונאים כבר הוכנה והחגיגה התקשורתית רק הוסיפה שמן לחגיגות החוקרים המפעלים אשר מצאו את המטבע מתחת לפנס הקרוב.
אבל במהלך המשפט ואחריו, התגלו סתירות, אי דיוקים, אי התאמות, חוסר היגיון עובדתי ומשפטי בחיבורים של "הפאזל העובדתי" - להקיש ממנו בוודאות על הנאשם כרוצח. כל "החורים השחורים" במסכת הראיות, לא הדליקו נורות אדומות מספיק אצל הפרקליטות וחלק מן השופטים - מיהרו להרשיע אותו ברצח ואונס.
המשפט עבר מספר גלגולים משפטיים - מהחוזי לעליון, חזרה למחוזי, משם למשפט חוזר בעליון, כאשר חלק מהשופטים בכל הערכאות ממליצים על זיכוי אבל רוב השופטים - פסקו אשם.
והנה דילמה עובדתית ומשפטית. עובדתית נקבע בחקירת המשטרה - כי האדם שאנס הוא גם זה שרצח את חנית קיקוס ז"ל. אבל היו שופטים שהרשיעו את אל-עביד באונס בלבד וזיכו אותו מרצח, דבר שהוא לא הגיוני ולא מתיישב עם הודאתו ובעיקר לא עם מציאת הגופה - הרחק מן המקום עליו הצביע בחקירה.
וכפי שאמרתי לעיל - המשטרה חגגה מוקדם מדי ומהר מדי. מאחר שהאיש הודה, המשטרה ירדה מאפשרויות נוספות וכיווני חקירה חדשים שיכלו להביא לשינויים דרמטיים במשפט.
האם הרוצח של חנית קיקוס ז"ל מסתובב חופשי, יתכן מאוד? האם יש מקרים נוספים נוסח אל-עביד בבתי סוהר - חוששני שכן! אם ניקח בחשבון את המקרים הידועים של משפטים חוזרים בהם זוכו אשמים לאחר שנים של סבל, עגמת נפש, נידוי חברתי, משבר אישי משפחתי וחברתי, נוכל להבין אולי, מה עבר עליהם.
ניקח לדוגמא: את עמוס ברנס - הורשע ברצח זוכה במשפט חוזר לאחר שנים. נאשמי פרשת "כנופיית מע"צ" כפר שכונתה ע"י המשטרה זוכו אחרי שנים בכלא בליווי פיצויים לאחר שקצין משטרה שמצפונו הציק לו - התוודה לגבי צורת החקירה. זיכוי נוסף לאחר שנים - הוא של משה זגורי, מרצח חלפן כספים בשנת 1988, ויש מקרים נוספים.
נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דאז, השופט מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, כתב שני ספרים לאחר מחקר מעמיק והשוואתי לארה"ב על הנושא: "חזקת החפות" ו"הספק הסביר" - בישראל - והגיע למסקנה ששני העקרונות הבסיסיים האלה לא חלחלו מספיק למערכת המשפט שלנו.
מערכת המשפט איננה חסינה בפני טעויות ושגיאות, גם המשטרה, הפרקליטות והשופטים יכולים לטעות, להיות מובלים לכיווני חקירה ומסקנות לא נכונות. ע"י עדי שקר, עדי מדינה, מדובבים שעושים את רצון אדוניהם, מעוותים עובדות ושמועות לרבות בידוי ראיות. אבל כל אלה, אינם תשובה הולמת, לשאיפה שלנו למשפט צדק - או לפחות לעשיית צדק.
בחוק לשכת עורכי דין הסעיף הפותח הוא שעל עורך דין לעזור לבית משפט לעשות משפט, כלומר: צדק הוא בבחינת שאיפה של מי שמגיע להיכל המשפט, הוא עניין סובייקטיבי ונמצא בעיני המתדיין יותר מאשר בעיני השופטים. הפתגם הישן: - שאין בפני השופט אלא את מה שרואות עיניו" - ממצה ומבדיל בין עשיית צדק לעשיית משפט.
כאשר השופטת העליונה לשעבר הגב' בן-פורת כותבת בחוות דעתה הארוכה והמנומקת, שעל סמך העובדות שבתיק אל-עביד, גם היא היתה מרשיעה אותו, אין לבוא אליה בטרוניה, כך פעולת המערכת מזה שנים, כך מאפשר החוק הקיים (שחייבים לשנותו), להרשיע אדם, גם אם טוען וזועק שהוא זכאי.
אבל השופטת גם אומרת בין השיטין כי, אילו היו בפני בית המשפט אותן ראיות ועובדות שנתגלו בתחקיר מעריב, התוצאה היתה שונה ומכאן המלצתה למשפט חוזר נוסף - מעניין ומשאיר מקום למחשבה. אבל עד שיתקנו את החוק, המערכת חייבת לפעול אחרת, זה מתחיל מהמשטרה, הפרקליטות והשופטים.
הציבור רואה בבתי המשפט ובצדק - את המחסום האחרון והאיתן לשלטון החוק, למנוע עיוות דין, אי צדק, עוולות שלטוניות ומוסדיות. האזרח מצפה ששופטים מקצועיים ומנוסים בעלי יושרה, ידע, מיומנות, יזהו את הפגמים, התקלות, הקומבינות, השקרים של העדים, ולא יפלו למלכודות של חנפנות, התרפסות סגירת חשבונות אישיים, ומילוי מצוות שולחיהם, אם זה משטרה, כמו עדי מדינה או מדובבים, ואם זה גם בתחום האזרחי.
אך, רצון ושאיפה מחד ומציאות מאידך, מי שמכיר, מלווה ובודק את התיק לפני המשפט המשטרה והפרקליטות - חייבים בהשקעת עבודה רצינית, להיות בטוחים ע"ס ניסיונם, תחושתם המקצועית, שהאדם אכן אשם לפני שהוא מגיע לבית המשפט. תובע שמרגיש במהלך המשפט שנעשה עיוות דין או עלול להיווצר עליו לעשות מעשה וכבר היו דברים בעבר, שמשפטים הופסקו ונאשמים זוכו או שוחררו, לאחר שהתביעה מיוזמתה או מקבלת חומר נוסף וחדש מהמשטה או מהסנגוריה - חזרה בה מהאישומים. חלק גדול מהפתרון - נעוץ בתיקון החוק, לפיו לא ניתן להרשיע אדם בעבירת פשע - ללא ראייה מסייעת חיצונית.
אין להרשיע אדם - ע"ס הודאתו אם אין לה סיוע מלא וחיצוני ובלתי תלוי - מצב שלא קיים כרגע. יש להניח שאם היו מופעלים כל מנגנוני הבקרה או חלקם, שציינתי לעיל במשטרה, בפרקליטות ובבית משפט, סולימן אל-עוביד לא היה מורשע ברצח/אונס והיה מזוכה מזמן.
אבל עדיין לא מאוחר, גם צדק שמגיע באיחור - עדיין נחשב כצדק. המסקנה של השופטת בן-פורת שיש לקצוב את העונש פעם נוספת, בליווי הערה שיש מקום למשפט חוזר נוסף, היא מעודדת ולמעשה הוכחה כי נעשה כאן עיוות דין, המחייב משפט חוזר עם ציפייה לזיכוי. חוות הדעת המנומקת אומנם מגינה על המערכת והשופטים לאור המצב המשפטי הקיים, אבל גם לדעת השופטת הוא לא תקין ודורש שינוי.
ההצעה שהרשעה ברצח - תהיה רק פה אחד ולא ע"י רוב דעות, ראויה לעיון - לגבי עבירת רצח בלבד. לדעתי אין להחילה על עבירות קלות מרצח בסולם הענישה.
אבל לזכותה של השופטת בן-פורת, צריך להוסיף, כי היא קראה בעיון, כנראה, את תחקיר מעריב שבו הוצגו אפשרויות נוספות וזוויות ראייה חדשות שנחקרו וכאלה שעדיין לא נחקרו - כאשר המליצה על קציבת העונש ומשפט חוזר.
הפרשה של אל-עביד, יש בה אלמנטים שווים ומקבילים מפרשת עמוס ברנס. גם שם נעשתה חקירה חיצונית, ע"י קצין משטרה (בדימ.), שהציגה שגיאות רבות שנעשו בחקירה המשטרתית ובבתי משפט, ומאידך גם אפשרויות נוספות. הלחץ הציבורי והמשפטי נשא פרי כאשר שופטת בית המשפט העליון דאז, הגב' דליה דורנר החליטה על משפט חוזר שאחריו בא הזיכוי.
מסקנה - לחץ ציבורי, תחקיר עיתונאי מעמיק, לחץ משפטי של משפטנים שאיכפת להם, יכול לפתוח דלתות להביא לשינויי חקיקה, ולעשיית צדק ומשפט.
ולמי שמתעניין בסוגיות משפטיות נדירות וחריגות - ימצא עניין בספרו של ג'ון גרישם (עורך דין במקצועו), בספרו "חף מפשע" - סיפור אמיתי על רצח ואונס נערה, הרשעה בליווי עונש מוות ומאסר עולם של שני בחורים חפים מפשע - נקודות למחשבה.
