היישובים סדום ועמורה הפכו למטבע לשון. רגילים להזכיר אותם כאשר מדברים על ריקבון חברתי ושלטוני, וגם כאשר מדברים על יחסי מין שלא כדרך הטבע. אך מה באמת אירע שם? ומה הלקח שעלינו ללמוד מכך?
התורה, כדרכה, מקמצת בפרטים היסטוריים וסיפוריים. החטא היחיד בו היא מאשימה את אנשי סדום הוא משכב זכר. כאשר מארח לוט את המלאכים, צובאים אנשי העיר על ביתו ודורשים: "הוציאם אלינו ונדעה אותם". בלשון התורה, "לדעת את" פירושו "לשכב עם" - ומכאן שאנשי סדום נטו להומוסקסואליות. אך האם חטא זה לבדו מצדיק את החורבן הנצחי של העיר ושכנותיה?
את שהחסירה התורה, השלימו חז"ל במדרשיהם. כמו בהרבה מקרים, דומה שגם כאן אין המדרש מתכוון לספר על מעשים ספציפיים שאירעו, אלא לתת לנו המחשה של האווירה הכללית. הנה כמה ציטוטים, לפי הנוסח של חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי ב"ספר האגדה".
- אמרו אנשי סדום: מאחר שאנו שרויים בשלווה ובטובה, מזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובות ומרגליות יוצא מארצנו - למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלא לחסרנו? בואו ונשכח תורת רגל מארצנו.
- היו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאים ונוטלים את ממונו.
- היו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלם אפרסמון ומניחין אותו [העשירים] בבית גנזיהם, ולערב באים [המפקידים] ומריחים אותו ככלב, וחותרים [חופרים] שם ונוטלין אותו ממון.
- מי שהיתה לו שורה של לבנים, היה בא כל אחד ואחד ונוטל אחת. אמר: לא נטלתי אלא אחת [ולכן אי-אפשר לתבוע אותי].
- מי שהיה שוטח שומים או בצלים, היה בא כל אחד ואחד ונוטל אחד. אמר: לא נטלתי אלא אחד [וכנ"ל].
- מי שהיכה אשת חברו והפילה, היו אומרים לו [לבעלה]: תננה לו [למכה] שיעברנה לך [כ"פיצוי"].
- מי שפצע חברו, אמרו לו [לנפגע]: תן לו שכרו, שהקיז לך דם [שנחשב בימיהם לרפואה].
- מי שעבר בגשר נותן ארבעה זוזים, מי שעבר במים נותן שמונה זוזים.
- היתה להם מיטה שהיו משכיבין בה אורחים. אדם ארוך - קיצרוהו; קצר - מתחוהו.
- פלונית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עני אחד מדוקדק [מדוכדך] ברחוב העיר ונפשה עגמה עליה. מה היתה עושה? בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים, היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה ומכלכלת אותו העני. אמרו אנשי סדום: העני הזה מאין הוא חי? עד שידעו הדבר והוציאו אותה להישרף.
ניתן לראות שני קווים מרכזיים העולים ממדרשים אלו. האחד: תאוות בצע חסרת גבולות, אשר יוצרת קמצנות חולנית כלפי חוץ ושפיכות דמים כלפי פנים. השני: רשעות לשמה. ויש להרחיב בנקודה שנייה זו.
נוכל להבין טוב יותר במה מדובר אם נפנה למושג דומה - "שנאת חינם". כידוע, חכמינו אומרים שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם, אך למה הכוונה? הרב ד"ר מאיר גרוזמן פירש זאת יפה. אין הכוונה לשנאה ללא סיבה, משום שלאדם בדרך כלל יש סיבות. גם "הוא לא מוצא חן בעיני" זו סיבה. אלא, הסביר הרב גרוזמן, הכוונה היא לשנאה שלא יוצא לי ממנה שום דבר.
מובן שאין זה ראוי לשנוא אדם אחר. התורה אפילו אוסרת זאת. אך אנו יכולים להבין כאשר מישהו שונא את מתחרהו העסקי או שונא שכן המפריע את מנוחתו. הוא שונא אותם משום שהוא מקווה שהמתחרה יפשוט את הרגל ושהשכן יעבור דירה.
לעומת זאת, לשנאת חינם אין שום תכלית מעשית. אני שונא את פלוני משום שהוא מסתובב שיכור בכיכר העיר. אז מה? מה אוכל להשיג מהשנאה הזו? האם הוא באמת מפריע לי, או שאני יכול פשוט לעבור את הכביש? שנאה כזו נובעת מרוע לב עמוק ומושרש.
זה בדיוק מה שהיה בסדום. מה מפריע לאנשי סדום שבתו של לוט מאכילה עני? זה עולה להם משהו? זה בא מקופת העיר? ומדוע לגזול לבנה אחת או בצל אחד? האם הגזלנים יתעשרו מזה? ומדוע למדוד את האורחים במיטת סדום? האם הגבוה נושם יותר אוויר, או שמא הנמוך דורך על יותר עפר?
מובן שלא. מדובר ברשעות לשם רשעות, ברצון להרע לאחר - במיוחד אם הוא חלש: אורח שאין מי שיפרוס עליו את חסותו או עני שאינו יכול לקנות את מעמדו. ואולי שני הקווים שתיארו חז"ל משלימים זה את זה: אותה רדיפת ממון חסרת מעצורים, מובילה בסופו של דבר לרשעות חסרת גבולות.
דברים דומים מאוד אומרים חז"ל על דור המבול. גם עליהם נאמר שהיו שטופים בפריצות מינית; גם עליהם נאמר שהתגאו בשל עושרם; גם עליהם נאמר שהיו גוזלים פחות משווה פרוטה כדי שלא ניתן יהיה לתבוע אותם. אין פלא, אפוא, שהן דור המבול והן סדום ועמורה נדונו לאותו גורל: מחייה מוחלטת. אין מקום בעולם לרשע מוחלט. גם אם הוא יכול להשתולל תקופה מסוימת, סופו להימחק.
ומה הלקח שלנו? לקח אחד ניסחו חז"ל, כאשר דנו בפרקי אבות בטיב היחסים שבין אדם לחברו. "האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית; ויש אומרים: זו מידת סדום". אנו מבינים מדוע אדם כזה, המציב גבולות נוקשים בין רכושו לרכוש חברו, אינו צדיק - משום שהוא יימנע מסיוע לנזקקים. אנו גם מבינים מדוע איננו רשע - משום שלפי שורת הדין, הצדק עימו. קל להבין מדוע הוא מכונה "בינוני". אך מה סובר מי שמוריד אותו לשפל שאין עמוק ממנו - "מידת סדום"?
אנשי סדום פעלו בדיוק לפי הדין. החוק לא איפשר לתבוע מי שגוזל פחות משווה פרוטה - וזה מה שעשו. החוק לא חייב להכניס אורחים ולהאכיל עניים - והם לא עשו זאת. הם קבעו חוקים משלהם, שהיו גלויים וידועים לכל. מי שלא מוצא חן בעיניו - שיעבור דירה. מי שלא מתאים לו - שלא יבוא לכאן. הכל היה בדיוק לפי הספר.
זוהי הרשעות הגדולה ביותר: לדעת שזהו רשע, להפוך אותו לחוק המקום ואז לגלגל עיניים בצדקנות ולומר "אבל זה החוק". הזכרנו את שנאת החינם שבעטיה חרב בית המקדש; חז"ל מוסיפים עוד סיבה, המשלימה את קודמתה: "לא חרבה ירושלים אלא משום שדנו בה דין תורה לאמיתו". הכל היה במידת הדין, בלא שום חמלה אנושית, בלא שום ויתור, בלא נכונות ללכת איש לקראת רעהו.
דומה שהלקחים ברורים. יש להיזהר מתאוות בצע. אין להסתפק בחוק היבש. יש להתחשב במוסר אנושי. אין להשלים עם רשעות לשמה. ומי שחושב שמדובר בסיפורים בלבד - כדאי שיסתכל מסביב. הוא יראה נערים הרוצחים נהג מונית רק לשם ה"שעשוע", גננת ובן-זוגה המתעללים בפעוטות חסרי ישע, נהגים המשתוללים על הכביש רק לשם ה"ריגוש". רשעות כזו חייבים לעקור מן השורש. אין שום מקום לחמלה והתחשבות. משום שרשעות כזו, היא המביאה חורבן.