בראשית המאה העשרים התחוללה מהפכה חדשה בשירה הערבית עם ניסיונות לחידושים שהכתיב אותם המגע עם התרבות המערבית והקשר ההדוק עם הספרות האירופית החדשה וזאת בנוסף לתחיית הספרות הערבית הקלאסית, על צורותיה וסגנונה. המשוררים הערבים שהכירו את הספרות האירופית עברו לבטים בתחום המחשבה, התרבות והאמנות וניסו לגבש סגנונות פיוטיים מחדש המתאימים לתקופה החדשה ומחשבתם החדישים.
בנוסף לכך הם חיפשו תבניות חדשות של משקל וחריזה שישחררו אותם משעבוד הסוגות (הג'ונרים) הפיוטיות של השירה הערבית הקלאסית, מנושאיה ומהטון הרטורי המדקלם ומסגנונה הרטורי המפואר אך המאובן המנותק מחיי היום יום ואשר התפתחו בארצות ערב השוכנות לחופי הים התיכון.
המרד נגד מוסכמות השירה הערבית התגבש בשתי אגודות ספרותיות, הראשונה היא "אגודת הקולמוס" (אל-ראבטה אל-קלמייה) שנוסדה בניו-יורק (1920-1931), שעמדו בראשה המשוררים הלבנונים, ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (1883- 1931) ומיכאל נעימה (1889- 1988). האגודה השנייה הייתה "קבוצת אפולו" (ג'מאעת אפולו,1932- 1934) שעמד בראשה הבקטריולוג ד"ר אחמד זכי אבו-שאדי בקהיר.
ניסיונותיו הנועזים בתחום הצורה והמשקל של המשורר הלבנוני ניקולא פייאצ' (1873-1958) שעוררו הדים בעירק ובשאר ארצות ערב המתפתחות, וזאת אפילו לפני שפרסם את "שירתו החופשית" (במספר רגלים בלתי קבוע וסדר חריזה חופשי) בכתב העת העירקי אל-חורייה (החופש) בשנת 1924. יתכן מאוד שד"ר אחמד זכי אבו-שאדי (1892-1955) היה המשורר הערבי הראשון שהעז לחקות את השלד הריתמי של השירה האירופית בצורה אינטנסיבית. הוא חרז סונטות לזכרו של המשורר האנגלי שיקספיר (1924), ניסה את כוחו בכתיבת חרוז לבן (blank verse), כלומר, שיר במשקל מסורתי ללא חריזה, וערבב בין המשקלים הערביים המסורתיים בעלי רגליים דומות וקרא לשיטה שלו "שירה חופשית" כחיקוי לשירה החופשית האנגלית הידועה בשם (free verse).
בנוסף לתנועות הרפורמה ניו-יורק, במצרים, בסוריה ובלבנון שחלוציהם היו משוררים נוצרים ומוסלמים שבאו במגע עם הספרות האירופית המודרנית, אנו מוצאים שחלוצי החידושים בעירק היו משוררים יהודים כגון אנואר שאול, מראד מיכאיל, מאיר בצרי, אברהם עובדיה, שלום דרוויש, יעקב בלבול, סלים שעשוע, שלום כתב (סאלם אל-כאתיב), סאמי אברהם (שמואל מורה), זכי בנימין אהרן, ואחרים שהושפעו מהשירה האירופית ובמיוחד מהשירה האנגלית והצרפתית.
משוררים אלו העריצו את המהפכה הפיוטית של משוררי "אגודת הקולמוס" והחידושים של חבריה מבחינת הסגנון הלירי, רעיונות פילוסופיים, רוחניים וחברתיים. רוב החלוצים מבין המשוררים היהודיים החלוציים האלו למדו בבתי הספר היהודיים "האליאנס" ששפת ההוראה בו היתה צרפתית, וביה"ס "שמאש" בבגדד ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית. משוררים אלו היו הראשונים שכתבו שירה בפרוזה (שער מנת'ור), כלומר שירה ללא משקל וללא חריזה, אלא נשענת על מתח רגשי, סגנון סנטימנטאלי,חזרה על מלים ומשפטים ושאלות רטוריות. בראש משוררים אלו היה המשורר מראד מיכאל. מיכאל קיבל עידוד ממאמר שכתב המשורר העירקי הידוע מערוף אל-רוצאפי. האחרון כתב שירה בפרוזה, שבה חיקה את השירים של מראד מיכאל שפורסמו בכתב-העת היהודי הספרותי "המנורה" (בערבית: אל-מצבאח, 1924- 1927) בעריכתו של עו"ד סלמאן שינה. לאחר מכן, פרסם השבועון "אל-חאצד" (הקוצר,1929-1938) בעריכתו של עו"ד אנואר שאול את קובץ השירים בפרוזה "האחו והמדבריות" (אל-מרוג' ואל-צחארא)(בגדד, 1931).
המשורר אנואר שאול נהג לעודד את הרפורמה הפיוטית הערבית בכתב העת שלו אל-חאצד, והיה בין המשוררים הראשונים בעירק שכתבו שירי אזור (מושחאת) בהשפעת שירת המשוררים הנוצרים שגלו לארה"ב, דבר שעודד השחרור מכבלי הפואמה (קצידה) המסורתית, ולערוך ניסיונות בשלד הריתמי בשירתו הרומנטית. הוא הטיף בשירתו זו לשוויון חברתי, לאחווה, ולשלום בין המדינות והעמים. על כן, אמור מעתה, שהמשוררים היהודים בעירק היו חלוצי החידוש בספרות הערבית בעירק בהשפעת הספרות האירופית שקראו בשפה הצרפתית והאנגלית.
קובץ זה של סונטות שפרסם יעקב לב, הופיע בהמשכים ביומון "העולם הערבי" בבגדד בשנת 1942, כהמשך של התנועות החדשניות בשירה הערבית. נראה לנו שניסיונות פיוטיים אלו היו ראשוניים בעירק אחרי שירי הסונטות החדשניים של המשורר והסופר מאיר בצרי משנת 1935. בשיריו אלו של יעקב לב ניסה המשורר הצעיר בן העשרים ושתיים להשתמש בשלד הריתמי האירופי שהצטיין בטכניקה מיוחדת בהבעה. סדר החריזה הקבוע של 14 הבתים הוא e a b b a c c d d e a b b a או בשינויים קלים במבנה שני המרובעים הראשונים, הוא סדר בלתי ידוע בשירה הערבית הקלאסית. השמטת הצזורה (כלומר החלוקה לדלת וסוגר) והשימוש העקבי בפסיחה (המשכיות הרעיון מבית לבית) ובהמשכיות המבנה הדקדוקי של הבתים, השימוש במבנה נרטיבי עם טון פילוסופי הרהורי, והזנחת הליריקה, בניסיון להתקרב לסגנון הפרוזה.
כל אלו היו טכניקות חדשות בשירה הערבית החדשה בראשית שנות הארבעים של המאה שעברה. הקורא המנוסה חש שהסגנון בסונטות אלו עוד לא מלוטש, משום שהמשורר מנסה לעצב סגנון חדש כשיר שיתאים למבנה הריתמי החדש המביע רעיונות פילוסופיים רעיוניים חדשים לגבי הטעם שהיה קיים בשירה הערבית של אז. לעומת זאת הקוראים השמרנים רואים בשירים אלו חידוש לא רצוי דבר שגרם שמנכ"ל התעמולה בעירק שיוכיח את המשורר בשל "יישום סגנון הכופרים על שפת הקוראן [הקדושה]", ויעץ לו לחדול מניסיונות פיוטיים כאלו.
אין אנו יודעים אם הניסיונות הנועזים של שני המשוררים, מאיר בצרי ויעקב לב, הובילו לתנופה ולמפנה. אם אכן השקפותיהם הפילוסופיות והביקורתיות והעזתם לחדש בשירה הערבית, עודדו את המשוררים העירקים שצמחו בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה, כדוגמת נאזכ אל-מלאיכה, בדר שאכר של-סייאב ועבד אל-ואהאב של-ביאתי, לחולל את מהפכה הפיוטית שלהם.
אבל, אנו יודעים לבטח, שאלו היו ניסיונות ראשונים בעירק- ויתכן שהם הכשירו את הקרקע להרגל חשיבה לחידושים בשירה. אפשר לומר בפה מלא -דיינו, שכן מהלכים אלה תרמו לבניית תפארת השירה העירקית החדשה.
כעת יש לעשות היכרות עם המשורר והסופר, שעלה פתאום לתהילה בגיל צעיר ושתק פתאום עם עלייתו ארצה. כוונתי ליעקב לב: לב נתן רשות לשדה הכלכלה והפיננסים לגבור על כשרונותיו הספרותיים ולכבול אותם. יעקב לב הוא סופר, משורר, וחוקר כלכלי. הוא נולד בבגדד (1919), חניך חטיבת הביניים של בית-ספר אליאנס הישראלי בבגדד. כשרונותיו התגלו בגיל צעיר ופרסם בשנה שקבל בה את תעודת הבגרות שלו את קובץ הסיפורים הריאליסטיים שלו "הגחלת הראשונה" (אל-ג'מרה אל-אולא) בדומה לסופר אנואר שאול שקרא לקובץ הסיפורים הראשון שלו "הקציר הראשון" (אל-חצאד אל-אוול) (בגדד, 1930).
יעקב לב סיים את לימודי הבגרות בבית-ספר "שמאש" בשנת 1938 ועם קבלת תעודת הבגרות (בקלוריה) של ממשלת עירק עבד בתור פקיד בלשכת המסחר בבגדדית בניהול מאיר בצרי. עם סיום שירותו של בצרי נהל עקב לב את הלשכה בין השנים 1945 -1951 וערך הירחון של הלשכה עד לעלייתו ארצה. בנוסף למחקריו הכלכליים והמסחריים וקובץ הסיפורים "הגחלת הראשונה" הוא פרסם מאמרים ספרותיים ומדעיים בעיתונות העירקית והמצרית ואת השנתון של שכת המסחר בבגדד.
בישראל הוא נרשם לבית הספר למשפט וכלכלה וסיים את לימודיו במשפטים בשנת 1956 והפך עד מהרה לאחד מאנשי העסקים המוצלחים בתל אביב. הוא היה עד פטירתו בשנת 2003 אחד האישים הפעילים בענייני החינוך, התרבות והחברה בקרב יוצאי עירק בישראל.
