המכונית מסוג "לאדה" קירטעה על הכביש המתפתל, בינות ליערות עד. הנוף היה מונוטוני למדי ואפרורי - עצים ועוד עצים, כמעט חשכה, ממש כמו שתיאר אבא ז"ל בזכרונותיו על ילדותו ונערותו. היה זה הכביש שנמתח בין מינסק לבין העיר ששוכנת כ-150 ק"מ דרומית מזרחית לבירת בלארוס.
ככל שנקפו הדקות, ההתרגשות גברה. עוד מעט נגיע ליעדנו. ואכן, אי אפשר היה לטעות. שלט ענקי ניצב בימין הדרך, קיבל את פנינו. הוא נשא את השם - בוברויסק.
השנה היא 1990, כאשר בלארוס עדיין חלק מברית-המועצות. כדי להגיע לבוברויסק, היה עלי להצטייד תחילה ברשיון מיוחד, שהרי ההגיון הסובייטי שאל, מה לתיירים תמימים ולעיר "נידחת" זאת? במשרד ממשלתי מוסקבה הונפק לי הרשיון, שמציין כי יש לי היתר לבקר שם במשך שמונה שעות.
האם השם בוברויסק אומר משהו לקורא הממוצע? ספק. אלא אם כן הוא שם לב, כי בימים האחרונים עלה לכותרות, בגלל התבטאות אנטישמית של נשיא בלארוס אלכסנדר לוקאשנקו. הוא אמר כי היהודים הפכו את בוברויסק לדיר חזירים. "מדובר בעיר יהודית" - הסביר "הדיקטטור האחרון של אירופה" - "והיהודים אינם דואגים למקום שהם גרים בו".
עיר יהודית? אולי זה היה נכון עד מלחמת העולם השנייה, עת מרבית תושביה היהודים הוצאו להורג בידי הפולש הנאצי ובהם גם סבא וסבתא שלי. כאשר הגעתי אני לבוברויסק, לפני 17 שנה, מנתה אוכלוסייתה 300 אלף נפש, מהם רק אלפים בודדים של יהודים, רובם כאלה שזה מקרוב הגיעו.
מדוע אפוא השחיר נשיא "רוסיה הלבנה" את בוברויסק ויהודיה? מדוע הזכיר אותה כ"עיר יהודית"? האם איננו מעודכן שמאז מלחמת העולם השנייה אי אפשר להגדיר עוד את בוברויסק כ"עיר יהודית"?
בשמונה השעות שהיקצה לי המשטר הקומוניסטי להסתובב בעיר, אכן נוכחתי עד כמה היא מכוערת. בתי רכבת ענקיים בסגנון הסובייטי הכעור גודשים אותה, הזנחה בכל מקום, ליכלוך ובוץ. וכי למה יתאמצו דייריהם - רובם המכריע אינם מבני ברית - לטפח אותה כאשר אינם בעלי הרכוש?
אני זוכר במיוחד את הרחוב הקרוי רחוב היהודים - ואין בו כיום אף משפחה יהודית אחת. רחוב מעופש, בוצי, ללא אספלט, עם בתי עץ בני עשרות שנים, חלקם מטים ליפול. אולי ברחוב זה התגוררו אבותי בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20?
אכן זכורה לי עיר אפורה, משעממת, אבל עיר שריגשה אותי מאוד. הן זוהי עירם של אב"א אחימאיר (מבית גייסינוביץ) ושל ברל כצנלסון, של קדיש לוז ושל יוסף כצנלסון, של דוד שמעוני ושל בוקי בן יוגלי. אבל זו כבר היסטוריה רחוקה מאוד. את "הפנינים היהודיים" הללו אין זוכרים תושביה הנוכחיים.
ואשר להזנחה שעליה קובל פתאום נשיא בלארוס אנין-הטעם - אותה יש לתלות בעשרות שנות שלטון סובייטי, שבא לקיצו חודשים ספורים לאחר ביקורי בבוברויסק, ובשלטון הכמו-סובייטי השורר בה היום. ההגיון של לוקאשנקו אומר לו כנראה: "הכה ביהודים והצל את בלארוס". ולכן, למה לא להטיל את ההאשמה, בנוגע למצב העגום השורר ב"עיר היהודית", כביכול, על היהודים?
למה לא להפוך אותם לשעיר-לעזאזל של כישלון המשטר הנוהג בבלארוס, ובאותה הזדמנות להביע דעתי בפומבי על העם היהודי בכלל?
מילא בוברויסק, אבל דומה שאנו בישראל איננו נותנים די את הדעת לאנטישמיות הגואה ברחבי תבל, ובלארוס עם בוברויסק בכלל זה. נכון, יש לנו בעיות בוערות יותר, תמיד הן בוערות יותר - ביטחון, תהליך מדיני, שביתות, שחיתויות בצמרת ומה לא. אבל עד מתי נתעלם מהגל האנטישמי בין אם הוא מתפרץ בארצות האיסלאם ובין אם צץ במערב, בין אם הוא מתבטא באמירות של מנהיגים ואקדמאים ובין במעשי ואנדאליזם בבתי עלמין יהודיים ובבתי כנסת בלב הערים?
טוב ששרת החוץ ציפי לבני מיהרה למחות. חבל שאין נשמעות מחאות ישראל במקרים רבים אחרים של התפרצויות אנטישמיות ברחבי תבל. עובדה, בלארוס מיהרה להתנצל בפני ישראל על אימרות הנשיא ההזוי שלה, בעוד ראשי הקהילה היהודית התם ניסו להמעיט מחומרתן.
זוהי בדיוק אופיה של החיה האנטישמית. היא מרימה ראש, יורקת וחוזרת למאורתה - עד להתפרצות הבאה. זכתה בוברויסק והיא יצאה מאלמוניותה, בזכות ההערות האנטישמיות של לוקאשנקו שבהן כרך את שמה.
אנחנו נמשיך לזכור אותה כעיר שהוציאה מקרבה אישים דגולים בעם ישראל במאה הקודמת, וגם כעיר שבה ב-1941 האנטישמיות בצורתה הקיצונית ביותר, בביטויה הנאצי, שמה קץ לחיי עשרות אלפי יהודים ובהם יצחק אייזיק ושרה גייסינוביץ הי"ד, הסבא והסבתא שלי שמעולם לא היכרתים.
בזכות בנם, שהחיידק הציוני הוביל אותו לארץ-ישראל, יצאתי לאוויר העולם בעיר אחרת - ירושלים.
