שמעון פרס, האיש שרבים מדי בישראל סוגדים לגאונותו שאין לה סוף, נאם בשדרות ואמר דברים שהם איוולת ורשעות גם יחד: אין היגיון בירי הקסאמים ע"י חמאס, לאחר ה"הינתקות".
מה פירוש "אין היגיון"? האם לפני ההינתקות היה "היגיון" בהפגזת ישובים אזרחיים, במטרה להרוג בתושביהם, והאם היה "היגיון" בפיצוץ אוטובוסים, מסעדות, תחנות אוטובוס, תחנות טרמפים, מועדונים ושאר מקומות הומי-אדם, במטרה לרסק את אברי הנשים, הילדים והגברים הנמצאים בהם, רק משום שפעולות רצחניות אלו נעשו לפני ה"הינתקות" הפושעת?
בכך העניק פרס, בהבל פיו, לגיטימציה לטבח היהודים שנעשה לפני ה"הינתקות". אותו טבח היה אפוא, אליבא דפרס, הגיוני.
חרף דבריו של הנשיא שמעון הראשון, יש היגיון רב בפעולות חמאס. זה שנים רבות מסמאים פרס וחבריו את עיני הציבור בישראל בטענות הכוזבות, שלפיהן "יש פרטנר" ויש ערבים הרוצים בכריתת הסכם שלום עמנו, ורק אנחנו בטפשותנו וברשעותנו איננו מאפשרים זאת.
לאחר שערפאת, נוכל ופושע בינלאומי עם קבלות, התחייב למחוק מהאמנה הפלשתינית את "הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל" - ניסוח סתמי המאפשר פלפולציה והתחכמות בדבר מהות הסעיפים הללו, ופרס ללא ספק הבין זאת בעת חתימת ההסכמים - עלו דרישות בכנסת ובציבור שלנו כי התחיבות זו תמומש. לערפאת לא היתה שום כוונה לשנות באמנה שלו אף פסיק אחד, לבטח לא בתחומים הקשורים ליחסים עם ישראל. הערבים, בניגוד ליהודים שהם תמיד חכמים-בעיניהם ויודעים תמיד להמציא מחדש את הגלגל, מכבדים מאוד את המילה הכתובה והנאמרת, והיה ברור לו כי עמו לא יסלח לו על מחיקת סעיפים חשובים בטרם נמסרה כל "פלשתין" לשלטון ערבי. הסעיפים הרלוונטיים של האמנה הפלשתינית, לא שונו.
פרס, שהכריז על "המזרח התיכון החדש", ואשר בימי אוסלו העליזים לא בוש בכתיבת ספרים על פעולותיו כשר החוץ תוך כדי מילוי תפקידו - מעשה לא-מוסרי מובהק, שכן לכאורה היה לו עניין לכוון את פעולותיו להגברת הסנסציה שמעוררים ספריו - מכר לעם ישראל "לוקש" גדול, בדמות הטענה שהסעיפים הרלוונטיים נמחקו מהאמנה הפלשתינית.
שמעון פרס יודע היטב כי לחמאס יש היגיון משלו, היגיון ברזל שאינו רוקד לפי החליל של האיש שאינו בוחל בהטפת מוסר בתכיפות למשתמטים מגיוס לצבא, למרות שהוא עצמו היה ראש וראשון למשתמטים מגיוס. לחמאס יש אמנה משלו, שכמובן לא שונתה, והיא מהווה מסמך נאצי לכל דבר בהתייחסותה הגזענית ליהודים ובהצגתם כגזע נחות.
חמאס, ולצידו ארגון הג'יהאד האיסלאמי, לא ינוח ולא ישקוט כל עוד מדינת היהודים עומדת על תילה. הם בוחנים אותנו כל העת, מכירים היטב את מנהגינו ואת משוגותינו, ומבחינים על נקלה כי מנהיגינו עשויים מחומרים רכים ומסיסים. בדיוק כמו חיזבאללה, מנהיגי חמאס הבחינו זה-מכבר כי היהודים מבינים רק את שפת הכוח, וכי דרוש לחץ עקבי ורצוף להסתלקותם מכל קו אדום שעליו הכריזו. אדרבה, הראו לי מפלגה ציונית אחת, מהליכוד ושמאלה, שלא נסוגה מכל קו אדום שעליו הכריזה בקול גדול. הרי אפילו נתניהו דוגל בסיסמת הכזב "שתי מדינות לשני עמים", ומסכים בגלוי לחלוקת ארץ ישראל שממערב לירדן.
הערבים כולם הבינו זה-מכבר, כי אם הלחץ על ישראל אינו פועל מיד, יש להגבירו: לחטוף חיילים, להפגיז ישובים אזרחיים ולאיים. הצהרות אולמרט בפתיחת מלחמת לבנון השנייה, כי לא ינהלך מו"מ עם ארגוני טרור, היוו חלק מאמות המידה לחיזבאללה ולחמאס, שכן כיום מוכן אולמרט הכושל למכור אפילו את סבתו כדי שהחיילים החטופים יוחזרו. לצערנו, נשיא המדינה ושום בעל-תפקיד אחר אצלנו אינו מגיע אף לקרסוליו של מנהיג כמו צ'רצ'יל, שידע לנאום באוזני עמו, לא נאומים שמטרתם הבנה ללבו של האויב, פיוסו ותחנונים שישלים איתנו, אלא ההפך הגמור: הבטחת דם, יזע ודמעות במלחמה באויב, קריאה למאמץ ציבורי משותף להתגבר על הקשיים, והבטחה להילחם באויב עד מיגורו.
שמעון פרס יודע היטב כי, אפילו נמסור את שדרות עצמה לשלטון חמאס, לא תיפסק המלחמה בישראל וביהודים. הוא מבין היטב כי אין "חפים מפשע" מעבר לגבול עזה, שכן במלחמה האויב הוא כל עמו. כך הבינו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, בהפציצם ובהחריבם את ערי גרמניה על תושביהן ה"חפים מפשע", וכך נוהג כל עם. יתר על כן, פרס יודע היטב כי העם ה"פלשתיני" אינו נאנק תחת שלטון חמאס שנכפה עליו, אלא בחר בשלטון זה ברוב קולות גדול, בבחירות הדמוקרטיות האמיתיות הראשונות שנערכו בעולם הערבי. שלטון חמאס הוא איפוא פופולרי בעיני עמו, ואנו יודעים שקשיים ולחצים קיימים גם תחת שלטון דמוקרטי-לכאורה, כמו אצלנו.
שמעון פרס יודע היטב, כי גם אצל חביבנו, הצדיק הידוע מכחיש השואה, מחמוד עבאס, ואצל אחשדרפניו המושחתים, שוררים אותה תקווה ואותם רצון ושאיפה לראות במחיקת ישראל מעל המפה. העובדה שהאבו-מאזנים עונדים עניבות ומחייכים, אינה משנה את התמונה לכל מי שעיניו פקוחות. אצלם ואצל שלטון חמאס גם יחד נמשכת תעמולת הזוועה התקשורתית נגד ישראל, גם בטלוויזיה ה"ממלכתית" שלהם, וכל מעשיהם מכוונים אך ורק - אך ורק - להסגתנו לאחור עד החלשתנו הגמורה, שלאחריה תבוא מכת המוות.
עובדה היא כי עד היום לא קם איש ממנהיגי ערב והודיע לבני עמו, בערבית: בני עמי היקרים, הגיעה השעה להשלים עם ישראל, ולהכיר בהיותה מדינת היהודים. טפשים שבינינו יודעים לחזור ולומר: עלינו להבין את אבו-מאזן ואת שאר מנהיגי ערב, שאינם יכולים לומר דברים מפורשים כאלה באוזני בני-עמם. זוהי שטות ואיוולת. לא יכון שלום בין שני עמים, כאשר האחד שואף לסלק את משנהו מעל המפה מטעמים אידיאולוגיים ודתיים ואילו האחר זועק מבוקר עד ערב כי עז רצונו בשלום.
כאשר השנאה מושרשת עמוק בלבות בני העם הערבי, אין חשיבות למנהיג, גם אם יכריז באוזני העולם כולו כי הוא רוצה בטובתה של מדינת ישראל - ואיש מהם אינו אומר כך. המנהיג הוא תמיד בן-חלוף, ובהסתלקותו מסיבה כלשהי תצוץ מחדש שנאת העם לישראל וליהודים. וכאשר הטלוויזיה מפמפמת שנאה תהומית וגסה, אנטישמיות פרועה והסתה בוטה, לליבות הערבים מינקותם, אין סיכוי שיקום דור הרוצה בשלום עם ישראל. זוהי האמת העירומה, וכל קשקושי ממשלתנו המושחתת, שלמנהיגיה חשבונות אישיים משלהם, לא יועילו לכסותה מפני אדם שעיניו פקוחות.
את האמיתות הללו, שקשה להסבירן לעולם, במיוחד לאחר שתיקתה האינסופית של ממשלת ישראל, היודעת רק להתנצל - אפילו על דברים שאינם באשמתה, כמו מותו (?) של הילד אחמד א-דורה - היה על שמעון פרס להכריז באוזני העולם, ולצורך זה בלבד להתרוצץ מארץ לארץ. אך הוא יודע היטב, כי הפופולריות העולמית הגדולה שלו, כביכול, מבוססת על ההכרה כי הוא האחראי להחלשתה העצומה של ישראל בהסכמי אוסלו, וכי הוא זה שהעניק לגיטימציה וכוח אדיר לערפאת ולחבר מרעיו, ובכללם לאבו-מאזן. מה תימה בכך שאוהבים ומעריצים אותו, שכן הוא נתפש בעולם במחליש את ישראל ולא כמחזקה?
היה מקום לטעון כי "אין היגיון" במעשי חמאס, רק אילו פעלה ישראל כראוי וכיאה, לחסל חיסול ממוקד את כל מנהיגי חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ושאר המחבלים. גם במקרה כזה, הגיונם של הערבים אינו בהכרח זהה להגיוננו. אך מה בצע לנו בחיסול המנהיגים, אם חברת החשמל שלנו מספקת ותוסיף לספק, בפקודת ממשלת ישראל והיועץ המשפטי שלה, את החשמל להפעלת המחרטות לייצור הקסאמים ואת הדלק למנועי הטנדרים המסיעים את משגריהם?
אצלנו הושבת מקור לא-אכזב לצחוק, בהסתלק מאיתנו פולי ז"ל, אך לערבים נשאר מקור-צחוק שאינו אכזב: הוויכוחים בין היהודים לבין עצמם, בשאלה האם הפסקת החשמל לכל הרצועה, שבתי החולים שלה יכולים להפעיל גנרטורים, היא מעשה מוסרי העומד בדרישות המשפט הבינלאומי. ולא זו בלבד, אלא שיש בינינו הטוענים בשכנוע עצמי גדול, כי עלינו להעדיף מבצע צבאי קרקעי, שיביא בהכרח שפך-דם רב בצידנו ולא-מעט גם בצד הערבי האזרחי, על פני ניתוק החשמל ואספקת הדלק. ישפך דם ככל שיישפך - אך זה, לדעת היהודים החכמים הללו, פתרון מוסרי יותר. ככל שיגבר הצחוק אצל הערבים, והוא גובר והולך לשמע ויכוחים אלה, כן יגבר ההגיון המוצק שבבסיס פעולות חמאס.
לפיכך, שמעון פרס גלגל עיניו בהתחסדות צבועה, בטענו באוזני תושביה המוכים של שדרות כי "אין היגיון" בהפגזתם הקבועה בטילי קסאם. ההגיון ידוע לו היטב, והוא הגיונו של מי שיש לו כל הסיבות להאמין כי שנוא-נפשו היהודי עומד להתכופף, אם רק ילחצו עליו במידה המתאימה ולא ירפו. ההתכופפות של ממשלות ישראל נמשכת ולא תיעצר, כפי שהוכח מאז שנת 1974, ושמעון פרס ישב מרבית השנים הללו במשלה בתפקידי ראש הממשלה, שר החוץ או שר הביטחון.
שמעון פרס הוא הוותיק בין המנהיגים העוסקים בעקביות בכיפוף גבותינו, וכפועל יוצא מכך גם בהגברת ההגיון שבפעולות חמאס.
