לאחרונה אנו עדים לויכוח סוער בעניין הלגיטימיות של "החשכת עזה": מצד אחד, ישנם המצדדים בעמדת הממשלה, לפיה צעד כזה הוא הכרחי כמענה למטר הקסאמים שסופגים שדרות והיישובים הסמוכים לה כדבר שבשגרה; מנגד, יש הסבורים כי ניתוק אספקת החשמל לרצועה הוא מהלך שגוי ולא מוסרי.
הויכוח התפתח מויכוח שעניינו מדיניותה הראויה של מדינת ישראל, לדיון משפטי העוסק בשאלה האם ניתוק החשמל מנוגד לדיני הלחימה הבינלאומיים, כאשר היועץ המשפט לממשלה, מני מזוז, הורה למערכת הביטחון לשקול בשנית את סוגיית "סגירת השאלטר", הוראה שזכתה לביקורת מצד גורמים מסויימים הטוענים למשפטיזציית יתר של החלטות הממשלה.
אולם, הבעיה היא שויכוח זה אינו ממצה מבחינה משפטית, משום שמלכתחילה הוא מניח הנחת יסוד שגויה שניתוק החשמל הוא אמצעי ענישה קולקטיבי נגד כלל האוכלוסיה הפלשתינית ברצועה, אמצעי שעשוי להיות מנוגד לדיני הלחימה הבינלאומיים; הנחה זו מתעלמת לחלוטין מאספקטים של המשפט העסקי והמסחרי.
ניתן להציג את הסיטואציה המשפטית שלפנינו בצורה שונה לגמרי, ע"י העברת מרכז הכובד מזירת המשפט הבינלאומי לזירה של המאטריה המשפטית-עסקית: הבה נניח שלא ממשלת ישראל היא המבקשת לנתק את אספקת החשמל לרצועה, כי אם חברת החשמל מיוזמתה מעוניינת לנתק את זרם החשמל. חברת החשמל הישראלית מספקת חשמל לישות האוטונומית של רצועת עזה בשל שיקולים עסקיים ולא מתוך פילנתרופיה צרופה או גישה הומניסטית נעלה המעלה על נס את זכותם האלמנטרית של הפלשתינים לקבל חשמל כמצרך יסוד;
במילים אחרות, כל עניינה של חברת החשמל, כגוף מסחרי, היא להשיא רווחים מקסימליים, בין היתר ע"י מכירת חשמל גם לאזרחים מחוץ לשטחה של מדינת ישראל, קרי תושבי עזה. ברגע שנעשים ניסיונות חוזרים ונשנים מצד גורמי טרור עזתיים, הנתמכים ע"י שלטון החמאס ברצועה, לפגוע באחד מנכסיה החשובים והיקרים של חברת החשמל - תחנת הכוח באשקלון, וכאשר דוברי ארגוני הטרור מצהירים בגלוי שמטרתם לפגוע בתחנת הכוח, הרי שזכותה של חברת החשמל לפעול לניתוק אספקת החשמל לרצועה.
יהיה זה לא בלתי מוגזם להניח שצעד כזה, ואפילו אם יינקט לזמן קצר, יכול להוות מנוף לחץ יעיל על גורמי הטרור לחדול ממתקפת הקסאמים, לחץ שיופעל ע"י האוכלוסיה המקומית והדרג השלטוני ברצועה. במצב דברים זה, ניתן אף לשאול האם אין זו חובתם של מנהלי חברת החשמל וחברי הדירקטוריון לכל הפחות לשקול פעולת ניתוק ולנתח אותה במסגרת ישיבות ההנהלה או הדירקטוריון, שכן כנושאי משרה הם מחוייבים בחובת זהירות כלפי בעלי המניות וגורמים נוספים, חובה שעניינה התוויית מדיניות וביצועה באופן שייטיב עם החברה וישיא את הונה בצורה המקסימלית.
הנה כי כן, ראינו כי ניתוח של המצב מנקודת מבט משפטית-עסקית מציב בפנינו את המסקנה כי חברת החשמל כגוף מסחרי איננה מחוייבת לספק חשמל לאלו המבקשים לפגוע בה או במתקניה, וכי אל לה למערכת המשפט להתערב בחופש החוזים של החברה, שהינה חופשית לברור את הצדדים עמם היא מתקשרת בהסכמים, גם, ואולי בפרט, כאשר מדובר בשלטון החמאס בעזה, הפושט את ידו האחת במטרה לקבל חשמל, בעוד ידו האחרת משגרת רקטות אל ישובים ישראלים.
מסכנותם או אי-מסכנותם של תושבי רצועת עזה אינה מהווה איפה שיקול במערכת השיקולים של דיון זה. אמנם, חברת החשמל איננה גוף עסקי גרידא, והיא כפופה לרשויות השלטון בנושאים שונים, למשל לגבי קביעת תעריפי החשמל, בין היתר בשל היותה מונופול בשוק החשמל. החברה אובחנה בעבר בפסיקת בית המשפט העליון כ"גוף דו-מהותי", דהיינו גוף שחלות עליו הן נורמות מן המשפט הפרטי והן נורמות מן המשפט הציבורי; לכן, עדיין סלולה דרכם של המתנגדים להחשכת הרצועה לעתור לבג"צ בעילות שונות, ובג"צ מצידו עשוי לאשר את המהלך, להגבילו או למנוע אותו כליל ע"י מתן סעד כזה או אחר לעותרים.
יש לציין, כי לאור ההינתקות הפיזית והכלכלית מהרצועה לא ברור כלל וכלל כי בג"צ ימצא מקום להתערב בהחלטה לנתק את אספקת החשמל, מאחר ועסקינן באזרחי מדינת אויב ולא בלקוחות המתגוררים בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.
לסיכומו של דבר, ניתן לראות שאבחון הסוגיה המשפטית העומדת לפנינו בצורה שכלתנית תוך הינתקות מן הססמאות המשפטיות או הפסאודו-משפטיות כגון "פשע מלחמה", "עבירה על החוק הבינלאומי" ו"פגיעה בחפים מפשע", ססמאות שנשלפות כלאחר יד מן המוכן בכל ויכוח על החשכת הרצועה, מאפשר לנו לבחון בצורה טובה יותר את הלגיטימיות המשפטית של פעולה כזו.
מיותר לציין, כי במסגרת זאת יכולה גם ממשלת ישראל עצמה לנקוט בגישה מעט יותר מתוחכמת מאשר הנחיה ישירה של הממשלה לנתק את החשמל לעזה, וליזום מהלך לניתוק הזרם תוך הישענות על העיקרון המשפטי שהוצג לעיל - לא ניתן לכפות על גורם עסקי לספק שירות למאן דהו, לא כל שכן כאשר מדובר במי שמנסה לחבל במזיד בתקינות פעולתו של אותו גורם.
