מדוע לא אומרים אמת?

בעת כתיבתן של שורות אלה ננעלים האירועים לציון 12 שנה לרצח ראש הממשלה רבין. דומה שהכל נאמר עד עתה, אך שום תפיסה לא השתנתה. חילוקי הדעות, כביכול, בין השמאל לבין הימין לגבי ניכוס העצרת על-ידי השמאל היא רק כיסוי לתהום הפעורה בתוך החברה הישראלית, לגבי עצם הרצח, ודאי לגבי מדיניותו של מר רבין ז"ל. אי-לכך, שומה עלינו לומר את האמת, קשה ככל שתהיה. הדמוקרטיה הישראלית עומדת על כרעי תרנגולת, והיא שברירית מאי-פעם. יותר ויותר אשים לא מאמינים בה, וגרוע מכל, מנסים לקעקע אותה. עד היום לא הצליחו מבקשי נפשה, אך יש בהחלט מקום לדאגה לגבי העתיד. בטקס יום שנה העברי לרצח ראש הממשלה רבין, אמר נשיא המדינה, מר שמעון פרס, שכדור הרוצח פילח את לב העם. ודאי שנשיא המדינה מחויב לומר דברים ממלכתיים, אך האמת ידועה לו ולכל הציבור הישראלי. הכדור שנורה על-ידי הרוצח לא פגע בלבם של המונים המזדהים עם מעשהו עד היום. כל מי שמתהלך בארץ שומע רבים מאוד המדברים סרה על הטקסים, על המדיניות המפלה כלפי הרוצח, ועל על כך שבכלל הנושא עולה לדיון ציבורי. כל מי שרוצה להאמין בבדותות, שירווח לו. הטקסים לא מדברים אל רוב הקהל. קהות החושים והאיוולת תפסו את מקומם הראוי בחברה הישראלית. הנטייה להשכיח את הרצח היא נחלתם של רבים מאוד. זהו הסימן להידרדרות הדמוקרטיה הישראלית אל עבר התהום. מאמרים אין סוף, פרי עטם של אידיאולוגים מדופלמים, או סתם אזרחים מלומדים, מצביעים עד כמה האמירה "רוב העם מזדהה עם מעשה הנבלה" היא מס שפתיים, במקרה הטוב, או חשש מן התוצאות. כל שנה נשמעים אותם הקולות התוקפים את העצרות ביום השנה לרצח. רוב רובו של הציבור הישראלי מעולם לא הפנים את ההבדל בין סתם רצח לבין רציחתו של מר רבין. זהו ציון נכשל, בכל אמת מידה, בהפנמת הערכים והעקרונות הדמוקרטיים. בעיני רוב הצבור שמעולם לא קיבל את עמדותיו של מר רבין, העובדה שראש ממשלה נרצח בגלל דעותיו ובניגוד לדבר הבוחר אשר העניק לו את השלטון, אין בה כדי לשכנע את המשוכנעים שכל רצח דומה למשנהו. יש השוקדים, יומם וליל על מלאכת שטיפת המוח של האזרחים, ולמרבה הצער, רוב הציבור מקבל זאת. לצופה מן הצד על התנהגות הנאספים לטקסי הזיכרון לרצח מר רבין, מזדקרת אי-הנוחות של רבים מעצם המעמד. לחשושים, הערות עוקצניות, אי-סדר ותהיות לגבי עצם המעמד. ויש המנסים לקשור את רצח רבין והדיון הציבורי לגביו לנושאים הנושקים לעצם מהותה של הדמוקרטיה. ניסיונם של אלה הוא מכוון וברור, אך הוא מצביע על בורות וחוסר הבנה בסיסיים של מהות הדמוקרטיה. שרבוב טקס ברית המילה של בן הרוצח הפך את אירועי הזיכרון של השנה לקשים עוד יותר. מבלי להסתמך על סקר מדעי אלא על תחושת בטן, ניתן לקבוע שרבים מאוד הזדהו עם "סבלו" של הרוצח שעלול היה לא להיות נוכח בשמחתו. בית המשפט, במהלך מבריק, הצליח לכלוא את השמחה בין כותלי בית הסוהר. תארו מה גדולה היתה יכולה להיות השמחה אילו היתה מתרחשת באולם שמחות מחוץ לכלא. לא תהיה זו הגזמה אם ייאמר שכל כלי התקשורת היו נוכחים במעמד ומצלמים את ההורים המאושרים, בו בעת שבכיכר מתנהלת עצרת לזכר ראש הממשלה שנרצח על-ידי האב הטרי. מובן שהציניקנים העלו את זכויותיו של הרך הנולד ואי אשמתו שאביו מולידו הוא רוצח. הכוונה היתה לפרוט על אותם מיתרים חלודים של הרחמנות היהודית. מדינת ישראל צעירה מדי כדי לשחק באש המלקחת בסיס המדורה המכלה, לאט אך בבטחה, כל חלקה טובה. כל מי שחושב שרוב מוחלט של הציבור תומך בהישארותו של הרוצח בכלא עד סוף ימיו, חייב לקחת בחשבון גם הפתעות. יש שמוכנים אפילו היום לשחררו, ואין מדובר במה שמכונה "הגרעין הקשה", אלא בשדרות רחבות של הציבור. רצח ראש הממשלה רבין גרם לכדור שלג ענק להתגלגל. בדרכו, הכדור דורס ופוגע, והחברה הישראלית פצועה ומדממת. אם לא תימצא הדרך לעצור את כדור השלג הזה, החברה הישראלית עלולה להינזק, הרוצח עלול להשתחרר ביום מן הימים, וכל מה שיוותר הוא לבכות פעם נוספת את מה שהיתה פעם מדינת היהודים.