שמנו לב כי השנה עצרת הזיכרון לזכרו של רבין היתה גדולה במיוחד והעיסוק ב"מורשתו" אינטנסיבי במיוחד. אין להניח שהדבר התרחש רק מפני שברית המילה של בנו בכורו של הרוצח היתה ביום השנה. נראה שיש כאן ניסיון ברור להעלות על נס את "מורשת רבין" על-מנת להכשיר את דעת הקהל ל"וויתורים מכאיבים" בוועידת אנאפוליס הקרובה ובלבד שממשל בוש, הידידותי כל כך, יוכל להצביע על הישג כלשהו.
בצד ההתרפקות על זכרו של רבין (ורבין היה, למרות מחלוקות, מטובי בניה של הארץ הזאת) משתדלים חלק מהדוברים שלא להזכיר כלל את הסכם אוסלו, שסומן זה מכבר ככישלון ויש המעדיפים לדון בפועלו החשוב מאוד של ראש הממשלה המנוח בתחום החברתי והכלכלי. להסכם אוסלו מתייחסים כאל תקלה מצערת, משהו שנבע מרצון חיובי לשלום, אך שנכשל מטעמים שונים שאינם תלויים בנו. כך מצליחים הדוברים לדבר על כמיהה לשלום ולהימנע מאזכור הכישלונות החמורים שהוליד "תהליך השלום". יש כמובן קבוצה המאשימה רק את ישראל בכישלון, אבל אין לי כוונה לעסוק בהם ועיתון הארץ יוכל לשמש להם במה נאמנה.
קצרה היריעה להסביר מדוע נכשל הסכם אוסלו ומדוע העריכו, טובים וחכמים ממני, שאינם נמנים עם "חזית הסירוב", כי לא היה לו סיכוי מלכתחילה. היום, לפני שישראל נכנסת תהליך מדיני הרה אסון כדאי להזכיר כמה עובדות יסוד. אוסלו היתה משגה שאפשר להבינו על-רקע טעות בהערכת הנתונים המדיניים. אנאפוליס היא מעשה של הפקרות מדינית. החמור הוא שמעשה מופקר זה מתרחש למרות שאין כל ספק שכל הצמרת המדינית שלנו מודעת לאיוולת ולסכנות ואף על-פי כן היא גוררת את ישראל לתוכן בעיניים פקוחות.
הסכם אוסלו לא היה צעד נועז ביחס למה שהוצע לפלשתינים, אלא בהחלטה לשאת לתת עם אש"פ, או ליתר דיוק עם ערפאת וחבורתו המושחתת. במשך שנים פמפמו ראשי השמאל את הציבור בישראל בטענה כי אש"פ הוא "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני", כי לא ייתכן קיומו של מו"מ מעשי ללא אש"פ ואין לפלשתינים גורם אחר שניתן לשאת ולתת עמו ולהגיע להסדר מחייב שיקוים בפועל. בצד ההטפה הבלתי נלאית הזו הפרו אנשי שמאל רבים באופן מתריס את החוק האוסר על מפגשים עם ראשי אש"פ, הפרה שנתנה להם תחושה של לוחמי שלום ובוודאי הוסיפה ממד של התרגשות לחייהם.
בוועידת מדריד, שקדמה כזכור לתהליך אוסלו, זכתה ישראל להישג מדני גדול והוא קיום מו"מ על פתרון "הבעיה" הפלשתינית עם מנהיגות מקומית בלבד. הכול ידעו שמנהיגות זו חייבת להיות בקשר עם אש"פ וכי לאש"פ יש כוח לעכב את המו"מ. מה שנדרש היה סבלנות ועוד סבלנות - מצרך נדיר בארצנו. בסופו של התהליך ניתן להעריך שאש"פ, שהיה במגמת היחלשות ברורה, היה מאבד מכוחו לטובת המנהיגות המקומית.
לאנשי שמאל בעלי קרבה לשלטון לא היתה סבלנות והם ניצלו את הקשיים במו"מ לשם סלילת נתיב מו"מ מהיר עם אש"פ, זהו הנתיב הארור שהוביל להסכמי אוסלו. למרבה הצער, רבין המנוח לא ניחן בסבלנות הנדרשת כל כך באזורנו ורצה להתקדם ומהר להסדר ועל כן התפתה לשתף פעולה בשלב הסופי והמכריע.
יצחק רבין ז"ל עשה טעות קשה בהאמינו שרק עם אש"פ ניתן לסגור הסכם. הוא טעה בהערכת יתר של כוחו של אש"פ בתוך הציבור הפלשתיני המקומי, בהערכת יתר של יכולתו וסמכותו המוסרית של הארגון להתפשר בסוגיות היסוד ובאי מתן משקל מספיק לכוחות המתנגדים, אלו שלעולם לא ישלימו עם קיומה של ישראל. הדברים שלובים זה בזה - דווקא צד חלש אינו באמת יכול להתפשר במיוחד כאשר אורבים לו כוחות התנגדות חזקים. ערפאת קיבל את כל מה שאוסלו העניק לו ובתמורה לא נתן דבר כי לא רצה לתת דבר ומאחר ולא היה כדאי לו לשלם את המחיר הפנימי בעשיית הסכם שלום שיכלול ויתורים מרחיקי לכת על החלום הפלשתיני.
ליצחק רבין ז"ל אני מייחס משגה חמור, הוא סבר שהוא מנהל מו"מ עם מנהיגות חזקה שיש לה סמכות ועצמה להגיע לפשרה ההיסטורית ובכך טעה טעות קשה בזיהוי הפרטנר הנכון למו"מ. רבין לא טעה בתפיסתו המדינית הכללית, אלא בהערכת יתר בנוגע למעמדו של אש"פ. העיקרון היה ונותר נכון - אין לנהל מו"מ עם מי שאין לו כוח פוליטי וסמכות מוסרית לכרות הסכם. הטעם לכך הוא שבמו"מ נחשפים הויתורים של "הצד החזק" בעוד שהצד השני "החלש" יכול לוותר הרבה פחות בשל היעדר סמכות וממילא ויתוריו לא יהיו קבילים על עמו.
כיום, לאחר התמוטטות מעמדו הפוליטי המוסרי של אש"פ, לאחר שאנו יודעים כי החמאס נהנה מתמיכה איתנה בעם הפלשתיני ובכוחו להכשיל כל הסכם - אפילו אם בכוונת אש"פ ומנהיגותו לקיימו [והדבר נתון בספק גדול מאד] ניסיון לקיים מו"מ על-מנת להציב הסכם שלום "רעיוני" הוא בגדר איוולת והפקרות מדינית.
בניגוד מוחלט להנחת היסוד של אוסלו מנהלים כיום מו"מ עם מי שאין לו סמכות על-מנת לצייד אותו בהסכם רעיוני עקרוני (אני מתפלל שלא מתכוונים ליותר מכך-אך אין לי ערובות) על-מנת שעם "נכס" מפוקפק זה הוא ייקנה לו,אולי,סמכות בציבור שאיבד בו מכבר את אמונו. בכך תחשוף ישראל את קו הויתורים הנוכחי שלה (שכמובן לא יהיה הקו סופי) ללא כל תמורה ותחשוף את עצמה ללחצים כבדים להתגמש בעתיד בכל הנוגע לתנאים מוקדמים לקיום ההסכם שאותם לא יוכלו הפלשתינים, או לא ירצו לקיים.
בסרט הזה הינו וכבר ראינו את הדינמיקה של הדברים ואף על-פי כן הכושל והמסוכן שבראשי ממשלת ישראל דוחף אותנו לתוך סמטא ללא מוצא זו, תוך שימוש ציני בזכרו של רבין. איני אוהב להעריך מה היו המתים עושים, אבל יש לי תחושה חריפה שרבין מעולם לא היה הולך לקנוסה-אנאפוליס, שכן צעד כזה היה סותר את כל תפיסתו המדינית. רבין לא היה נושא ונותן עם מי שידוע שאין לו סמכות ויכולת להעביר תמורה.
אין לשכוח לרגע שמהלכיו של ראש ממשלה במלחמה ובשלום הם, בדרך כלל, מהלכים שעוצבו על-ידי יועציו האסטרטגים שמונו על-מנת לשמור על מעמדו ושרידותו הפוליטית ולא על ביטחונה של מדינת ישראל. קשה לקרוא לוועידה מדינית "ספין" אבל במידה רבה ועידת אנאפוליס היא אכן ספין תקשורתי קלסי בממדים ובהיקף שטרם נוסה בארצנו בעבר.
איני איש ארץ ישראל השלמה ולו הייתי יכול להעריך כי ניתן, בסבירות גבוהה, לפתור את הסכסוך בהסכם שלום, לא הייתי נרתע מהוויתורים שבר הונחו על השולח ואפילו ויתורים נוספים. היום צריך להיות ברור לכל בר דעת שהסכסוך הישראלי-פלשתיני אינו פתיר בדורנו.
אם נצליח לשמור על הסכסוך ברמת העימות כיום, יהיה בכך הישג משמעותי, אך עלינו להתכונן גם להחמרה ולאפשרות שנאלץ, מטעמי ביטחון, לחדש את הכיבוש בכל חומרתו. ככול שבית המשפט העליון יאלץ את ממשלת ישראל להיות "מידתית" בתגובותיה ויבוא חשבון על כל מיכלית דלק ועל כל הפסקת חשמל מזערית, כן גדל הסיכוי שתגובתנו והמחיר שישולם בעתיד יהיו בעלי היקף בלתי מידתי לחלוטין.
אין למנהיגות בישראל אפשרות להציע לעם בשורות ישועות ונחמות. כל ניסיון לפתור את הסכסוך היום ירחיק אותנו עוד יותר מהשלום, ילבה את האלימות ויסכן את קיומה של מדינת ישראל. אסור לנו לאפשר לראש ממשלה, שעיקר ענינו בשרידות פוליטית, וליועציו "האסטרטגיים" לסכן את בטחונה וקיומה של מדינת ישראל.