שתי סיסמאות לקראת אנאפוליס

כאשר אנו תוהים על הצלחת התעמולה הערבית בעולם, איננו יכולים שלא להתרשם מן השימוש התכוף בכל מצב בסיסמה הקצרה. גבלס והטלר, והבריטים לפניהם, תפסו את חשיבות החזרה על סיסמה. אולי הסיסמה הכי נפוצה היא האשמת ישראל ב"כיבוש", כאשר לפעמים הם מרחיבים ומוסיפים "כיבוש של אדמה ערבית פלשתינית". ואמנם בכל ראיון טלוויזיה או רדיו הם תמיד מנגנים בסיסמה הזאת ומצדיקים כך כל דבר תועבה. כדאי ללמוד מהם בנושא זה. זה טוב תמיד ובפרט עכשיו בערב ועידת אנופליס. אם רבים מאיתנו יחזרו על אותן סיסמאות מועטות וקצרות, ובכל אתרי האנטרנט האפשריים, יהיה מאוד קשה למכור אותנו אפילו בעולם הפסבדו-דמוקרטי שלנו. סיסמה ראשונה: "ארץ ישראל המערבית ניתנה לעם היהודי לדורותיו". ניתן לפרט בהתאם להזדמנות. עיקר הטיעון הוא שאולמרט וממשלתו אינם יכולים לתת במתנה מה שאינו שלהם. המנדט על פלשתינה של חבר הלאומים נעשה כנאמנות כאשר המוטבים (נהנים) של הנאמנות הם כל דורות העם היהודי. זכויות העם היהודי ניתנו לצמיתות וזה גם אושר בתקנון של האו"ם ובהחלטת בית הדין הבינלאומי לצדק. לכן לא יכול דור מסויים לתת במתנה מה שאינו רכושו הבלעדי. בן-גוריון הבין את זה ולכן אמר ב-1937 שאין שום זכות למנהיגות יהודית לוותר על אדמה יהודית, וגם אם בדור מסויים יקום מנהיג יהודי שיצליח להעביר החלטה כזאת, זה אינו מחייב את העם היהודי שכן החלטה שכזאת אינה חוקית בעליל, ותוכניתו של אולמרט כמו גם העקירות של קיץ 2005, הן בלתי חוקיות בעליל והטפה להן מהווה הדחה לדבר עבירה לפי החוק הבינלאומי. בגלל היותו של בן-גוריון מודע למצב הנ"ל לפי החוק הבינלאומי, היו עוזריו חייבים לעמול רבות עד אשר הסכים לכניעה בגוש עציון של שלושת היישובים הנותרים, גם אחר טבח המגינים ביישוב הראשון. בן-גוריון הבין שכניעה מוצדקת רק במצב של "התערבות כוח עליון". האנטי-תיזה לכך היא הכניעה וההסגרה לאוייב של גוש קטיף וצפון השומרון מרצון. את החומרה של מעשי וכוונות שרון ואולמרט יש לראות לאור העובדה שמומחים למשפט הבינלאומי בסוף המאה ה-19 ציינו שארץ ישראל שייכת ליהודים בגלל שבמשך כמעט אלפים שנות גלות הם לא ויתרו מעולם על אדמתם. כלומר מעשי שרון-פרס-אולמרט-לבני הם פרמיירה באלפיים שנה ולכן פוליטיקאים אלו יזכרו לדראון עולם בתולדות העם היהודי ובהיסטוריה האנושית. אם רוצים להשתמש בסיסמה נוספת אפשר לטעון "יש כבר מדינה ערבית ואפילו מדינה ערבית פלשתינית". גם כאן ניתן לפרט: לעם אחד מגיעה מדינה אחת. כיוון שכל מסמכי הערבים עצמם טוענים שהם מהווים עם אחד, נובע שמגיעה להם מדינה אחת. ואמנם בהסכם ויצמן-פייסל מ-1919 הוחלט שהאימפריה הטורקית תחולק ל"מדינה ערבית" ולפלשתינה (משני צדי הירדן) לעם היהודי. נציגי ערביי פלשתינה טענו תמיד כלפי השלטונות הבריטים שהם חלק בלתי נפרד מן העם הערבי. מצעי מפלגת הבעת העירקית והסורית כוללים את הטענה שהערבים הם עם אחד, וכך הלאה. נובע שיש לערבים כבר 21 מדינות נוספות מהמקובל בעולם לגבי כל עם אחר. אפילו אם נקבל את הפיקציה שערביי פלשתינה הם עם נפרד, בניגוד לטענתם הם ובניגוד לעובדות התרבותיות המגדירות עם, העובדה היא שיש כבר מדינה ערבית המשתרעת על ארבע חמישיות של פלשתינה. כלומר אין מה לדבר על הקמת "מדינה פלשתינית" נוסח אולמרט, בוש וריס, שכן היא כבר קיימת. רק אחר שחבר הלאומים החליט לתת ליהודים את כל פלשתינה, החליט צרציל ועמו חבר הלאומים "לעכב ולדחות" (אך לא לבטל) את מימוש המדינה היהודית בארבע חמישיות פלשתינה כלומר בפלשתינה המזרחית, והיא אז קיבלה את השם עבר הירדן, ואחר מדינת ירדן (מאז שפלשה ב-1948 ליהודה ושומרון והחריבה יישובים יהודים "מעבר לקו הירוק" כמו 4 יישובי גוש עציון, עטרות, נווה יעקב, קלייה, הרבעיים היהודים בירושלים וחברון, ובדומה פלישת מצרים הביאה לפינוי כפר דרום). אין זה מחוכם להתנגד למדינה ערבית פלשתינית. עדיף להיות בעד מדינה ערבית (ולציין שקיימות כבר 21 מדינות מיותרות כאשר לעמים כמו העם הכורדי, הטיבטי, אין אפילו מדינה אחת). והמהדרין יציינו שקיימת כבר מדינה ערבית בפלשתינה ושדחיית הקמת המדינה היהודית בשטח הנקרא היום ירדן גרמה למורת רוח כה גדולה במנהיגות היהודית ב-1922, שאפילו חיים ויצמן, שהיה מתון ומשמאלו של בן-גוריון וניסה תמיד לרצות את הבריטים, כתב וזעק מרה לצרציל ובקש ממנו שיבטל את דחיית המדינה היהודית בעבר הירדן. הוא גם כתב לצרציל שמדינה יהודית בארץ ישראל (פלשתינה) המערבית בלבד אינה ברת קיום כלכלית, ואילו לערבים משאבי קרקע כה רבים ולהם זה לא ישנה. ------------------------------------ פרוט הטעונים לגבי הסיסמה הראשונה נמצא בחלק הראשון של המאמר הזה. ופרוט הטיעונים לגבי הסיסמה השנייה נמצא במאמר הבא.