נשווה בנפשנו כי היה נקרה בדרכנו כלב רעב ונכמרו רחמנו ואנו מנסים להאכילו מתוך רגשי אמפתיה. כעת נתאר לנו כי הכלב נושך את ידנו המאכילה אותו. כיצד הינו נוהגים? חלקנו היה נוטש את הכלב לנפשו והולך לדרכו. המחמירים יותר היו מעניקים לכפוי הטובה הזה בעיטה הגונה כברכת הדרך. המוזרים ביננו היו מתעקשים ומנסים להאכילו שוב למרות ניסיונות חוזרים ונישנים לנשוך ידנו המאכילה ואז אולי נואשים ומסתלקים.
זהו המשל והנימשל? מדינת ישראל מספקת את צרכיהם של תושבי רצועת עזה בחלק נכבד מצרכיהם במים, חשמל, צרכי מזון בסיסיים ותרופות. עזרה הומניטרית אנו קוראים לכך. באמת יפה מצידנו. מדינת ישראל השוכנת באלסקה מרימה עזרה הומניטרית לעמלים החלכאים והנדכאים אי שם במזרח התיכון. אכן באמת נפלא מצידנו, אכן יפי נפש אנו.
אך כתר נא זעיר, האם לא התבלבלנו במקצת? האם איננו שכניהם של תושבי עזה? האם אלו לא בחרו ברוב מכריע ב"ממשלת" החמאס? האם החמאס אינו יורה על-מנת להרוג לעבר ערינו ותושבינו? האם החמאס אינו נהנה מעזרה מוניטרית נדיבה ביותר ממדינות תורמות? האם החמאס אינו משתמש בעזרה הנדיבה מבחוץ על-מנת לבנות עוצמתו על-מנת להשמידנו בסופו של יום? האם רק הזינו וחלמנו חלום כי פינינו את רצועת עזה עד גרגר החול האחרון?
ובכן רבותי, אנו איננו יפי נפש, אנו מטופשי הנפש. מדוע מחוייבים אנו לרווחתם של אלו המבקשים את נפשנו, האם התבלעה עלינו דעתנו? ממנהגנו הוא כי "מודה ועוזב ירוחם". הללו ברצועת עזה אינם מודים ואינם עוזבים (אותנו) ומשכך מדוע אנו מרחמים?
הדעת נותנת כי באם היתה ההוכחה בידנו כי קיימת התאמה בין הסיוע ההומניטרי המוגש לתושבים ולחיסול מתקפת הקסאמים, פצצות המרגמה ומטעני הנפץ על הגדר, הרי שאז נחה דעתנו. העובדות מראות את ההפך. אנו מספקים את צרכי מחייתם של העזתים ואלו משום כך יכולים להשתמש בכספי הסיוע הנדיבים ממדינות ערב והאיחוד הארופי לרכישות חומרים התקפיים נגדנו. בל נטעה, מדינות ערב אינן מתנות את הסיוע המוניטרי לחמאס בשימוש הומניטרי בלבדי. נהפוך הוא חלקן מעודדות השימוש בכספים אלו לצרכי טרור נגד ישראל ובגלוי.
באם תצורה זו אינה מצביעה ישירות על ישראל כמדינה תומכת טרור, על מה כן היא מצביעה? ועדיין, באם היינו מלהגי פרסית השוכנים 1500 ק"מ מרצועת עזה הרי היינו גם תומכי טרור וגם נהנים משקט מבורך. להוותנו, אנו תומכים בעקיפין בטרור החמאסי והדיבידנד מומטר עלינו כגשם נדבות קסאמי.
באופן זה לעולם לא נגיע להכרעה, אנו במו-ידינו מאזנים את היתרון היחסי אשר היה מאפשר לנו להביס את הטרור והופכים אותו מיריב נחות כמותית ואיכותית ליריב שווה ערך לנו ובכך מנציחים אותו כלוחם בנו לעד. יפי הנפש בינותינו הם הם הנותנים את הייתרון היחסי בידי מבקשי נפשנו בכך שלוחצים הם להפעלת תגובות מידתיות על-ידי מוסדות המשפט המורכבים ממילא מאנשיהם להפוך את ישראל ל"קדושה יותר מהפופ".
גם כאשר החוק הבינלאומי, הלוקה אומנם מאד בחסר בכל הנוגע למלחמה המודרנית בטרור, מתיר ומאפשר לנו להלחם נגד אותו הטרור. אנו (כלומר עמומי יפי הנפש בינינו) בניסיונותיהם הפתטיים להחניף למצוא חן בעיני העולם "הנאור" רק בעיני עצמו, מכשילים אותנו במלחמתנו זו וגורמים בכך לאבדות מיותרות בנפש בין אזרחינו וחיילינו. צדק פואטי הוא בכך כי יפי נפשנו גורמים לפגיעה אנושה בנשוא תמיכתם, הפלשתינים, כתוצאה עקיפה של תמיכה זו. עידוד הטרור על-ידי יפי נפשינו מאדיר את קשי עורפו של החמס וזה גורם לתגובת נגד ישראלית, וחוזר חלילה. מכל מקום שלום אינו יוצא מבליל זה.
בעייתנו כאן היא כי אנו צודקים אך לא חכמים. מעולם לא הינו מוכשרים בגריפת אהדה כלפינו. משך כ-2000 שנה הינו הקורבן המתמיד, השעיר לעזאזל של העולם אך בד-בבד הינו גם החלק היותר שנוא על אותו עולם.
כאז כן עתה אנו כושלים במערכת ההסברה להצגת עמדותינו וחשיפת פרצופם האמיתי של אויבינו. מעצבי המדיניות שלנו כושלים חזור וכשול בהבנת העולם בו אנו חיים. באם היו ערים להוויות העולם היו בוודאי מוותרים על 20 טנקי מרכבה ארבעה מטוסים וסטי"ל אחד ומפנים את מאות מליוני הדולרים הרבים המתפנים בעבור מערכה אגרסיבית חובקת עולם ולאורך זמן להסברת עמדותינו תוך פגיעה מינימלית כאמור במוכנותנו הקרבית.
היתרון המוסף בפעולה מסוג זה היה מביאה דיבידנדים אדירים לעין שיעור מהוויתור למצער על אותם כלי נשק. מאמר אוהד אחד בניו-יורק טיימס שווה בערכו המבצעי לעשרות טנקים ומטוסים. באם חפצי שלום אנו נשקיע מעט פחות במערכות נשק והרבה, הרבה יותר לעין שיעור בנושא הסברת עמדותינו, סיכויי השלום המיוחל יגברו מונים רבים עקב כך.
אין ביטחון כי הפסקות החשמל לרצועת עזה ישרתו את מטרתנו והיא כבישת או חיסול הטרור. קרוב לוודאי כי התוצאה הצפויה לא תצדיק את המאמץ, אך במדה וקיימת ההחלטה לנקוט בצעד זה (מי חכם וידע מבעוד זמן?), אסור עלינו לצאת לדרך זו ללא הכנה מסיבית של דעת ההקהל העולמית בנוסף לשאר הנושאים שעל הפרק.
מערכת הסברה הולמת תשכנע עמים ודעות בעולם כי ישראל אינה יכולה ומוכנה, כפי ששום אומה אחרת לא היתה מוכנה, לירי מסיבי בלתי פוסק על אזרחיה. בנות היענה ביננו (נו, אלו הטומנים ראשם בחול) מנסים לשכנענו לחיות עם ההפגזות הבלתי פוסקות (זוכרים, קסאמים שמסאמים), שהרי מספר האבדות בנפש הינו יחסית קטן, בעוד שאמת המידה הנכונה חייבת לצאת מההנחה כי אבדות בנפש עקב כל ירי קסאמים הן התסריט הנכון יותר.
העובדה כי החמאס עושה "עבודה ערבית" אינה מקרית, מינון מנת הטילים היומית מחושב על-ידי אסטרטגי החמאס בדקדקנות לצרכי פנים וחוץ כאחת. מאידך כאשר איכות "עבודה" זו תשתנה ותשתפר ברבות הימים, כאשר אשקלון תהיה מופגזת כפי ששדרות הינה כיום הרי שמספר האבדות בנפש יעלה פלאים.
הימנעות ממערכת הסברה עולמית מסיבית גורמת לכשל חמור בהערכות קובעי המדיניות הישראלית בנוגע לתגובת העולם להתקפה כוללת על רצועת עזה ע"מ לפתור את בעיית ירי הקסאמים ומשכך לדחיות חוזרות ונישנות לתקיפת הרצועה. הדחיות הנשנות הללו נתנו ונותנות את מרווח הזמן בידי החמאס להתבצר ולהתחמש עד למעלה משיניו וזאת באדיבותם ההססנית של הישראלים.
במוקדם אם במאוחר (להוותנו, במאוחר מדי) לא תהיה הברירה בידינו אלא לצאת למתקפה כוללת על החמאס ברצועת עזה ואכן כך יקרה קרוב לוודאי. מפאת האיחור הרב בתגובה ישראלית הולמת עד כה ייגרם שפך דם נורא בין הפלשתינים כמו גם בין חיילי צה"ל אשר יאלצו להתמודד כעת עם צבא חמאס מאומן ומצוייד כדבעי. האסון ההומניטרי שיגרם עקב כך לפלשתינים יהיה עצום.
וכעת למקרא השורות האחרונות ראו כמה נלעגת היא קביעתו של מזוז (הוא אינו היועץ המוסרי לממשלה הוא היועץ המשפטי. מישהו התבלבל כאן) והבג"צ בנוגע לאסון ההומניטרי שייגרם לאוכלוסיה עקב הפסקות החשמל. והם אפילו לא מתבדחים, הם רציניים באיוולתם. הרי לנו מקרה קלאסי של "בגלל מסמר אבד הסוס". האמור לעיל אף הוא עדות לכך כי ישראל באיוולתה תומכת בצורה ישירה ועקיפה בהתעצמות הטרור המכוון נגדה ישירות.
שתי אפשרויות מרכזיות עמדו לפנינו בשנה האחרונה בטיפול בטרור החמאס. הראשונה התקפת וכיבוש הרצועה (לזמן מוגבל ובשום שכל) מיד עם תפיסת השלטון על-ידי החמאס לפני כחצי שנה (כפי שהומלץ בחום על-ידי כותב מאמר זה אז, בזמן אמת) אך החמצנו ההזדמנות ובגדול. האפשרות השניה היא כפי שהומלץ כאן כעת לפתוח במסע הסברה חובק עולם על-מנת לעיין את רחמי העולם על "הנידכאים" הפלשתינים כפעולה מקדימה לתקיפת הרצועה. נוראה היא המחשבה כי חיילינו הניפלאים ישלמו בדמם ושלא לצורך עקב הססנותם ואיוולתם של מנהיגינו.
כבר נאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד", האם עלינו להסיק מכך כי אווילים מנהלים את חיינו וקיומנו? ובאשר לתקיפת הרצועה, מסיבות מובנות אינו רצוי כי נרחיב בנושא אך ניתן לכנות את עקרון התקיפה האפשרי (בין אפשרויות רבות נוספות) בשם "עקרון שפופרת משחת השינים".
ניזכר כיצד אנו סוחטים את המשחה משפופרת משחת השינים, לוחצים בתחתית והמשחה יוצאת מלפנים בשמחה ובשפריץ. כאן הכוונה ללחוץ מצפון לדרום בשלבים כאשר כל תחום מבודד מהדרומי לו קודם לטיהור וכאשר כל שלב מטוהר היטב לפני המעבר ללחץ בשלב הבא. פתח השפופרת משול לציר פילדלפי. הלחץ חסר הרחמים מצפון ישפוך את החמאסונים החוצה לפתחת אל-עריש (מובארק לטיפולך). בו-זמנית כוחות נוספים יאבטחו ויתמכו באש ארטילרית את דפנות השפופרת דהיינו, יישובי הנגב המערבי בעוד חיל הים מסייע באש וחסימות מהעבר השני ובעוד סיוע אוירי יינתן לכל תא לחימה תוך ריכוך מקדים של תאי הלחימה הבאים.
התאור נשמע ציורי אך כך בדיוק נהגו הרומאים כאשר דיכאו בהצלחה את הטרור של לוחמי בר-כוכבא שלנו. תחמו אזור מסויים וטיהרוהו (ללא רחמים), השאירו חיל מצב באזור המטוהר ועברו לבא וחוזר חלילה. עקרון התקיפה בממד הצר (גוף השפופרת) נוצל בהצלחה באחד מקרבות הספרטנים נגד צבא פרסי אשר עלה מספרית עליהם מאות מונים ובכל זאת הובס על ידם אל החומש.
הצבא הפרסי נערך לתקיפה על חוף ים צר עטור סלעים ובכך נתן את היתרון לצבא הספרטנים אשר למעשה נילחם ראש בראש מול צבא השווה להם במספרו עקב הממד הצר של הלחימה. עקרון פתח השפופרת נוצל בקרבות רבים מספור לאורך ההיסטוריה. עקרון זה מתיר לצבא בו אנו נלחמים פתח מילוט ובכך מוריד מעיקשות הלחימה של המתגוננים ולנצחון קל ומהיר יותר לתוקפים.
הנ"ל אינו בא לקבוע מסמרות בנוגע לסוג ואופי הלחימה העתידית ברצועה אך בהחלט בא להמליץ על מחשבה רעננה וראש פתוח. איננו יכולים לפטור את צבאנו בלא כלום. לאחר הכל, אירועי מלחמת לבנון השניה הוכיחו כי הקיבעון המחשבתי ואטימות המחשבה הצבאית האסטרטגית והטקטית היגיעו לגבהים חדשים שם.