הצעת החוק לשלול מהח"כים הערביים את האפשרות והזכות להיבחר לכנסת, לאחר שהם מפירים ברגל גסה את החוק הישראלי, תוך התעלמות מכל האזהרות וההנחיות האוסרות עליהם לנסוע לארץ אויב, היא לא רק סבירה, הגיונית ובעלת תשתית משפטית ראויה, אלא גם מתבקשת בנסיבות העניין.
ארץ אויב - מוגדרת במספר חוקים בקודקס החקיקה הישראלי (בפרשנות חופשית) - כמדינה אשר נמצאת במצב לחימה אקטיבי או פסיבי עם ישראל, או במצב של לוחמה או כשברור מהתנהגותה של אותה מדינה שלא רוצה יחסים תקינים עם ישראל, או שמסיתה נגד המדינה, מצהירה בגלוי על כוונות מלחמתיות וכמובן שלא מאפשרת לאזרחי ישראל מן השורה לבקר במדינה.
אמנם בחוק יש אפשרות להגדיר את מדינות האויב בשמן - אך גם אם הן אינן נמצאות בהגדרה הרשמית, הרי שהתנהגותן והתנהלותן כלפי ישראל (כמפורט לעיל) מכניסות אותן לפרשנות המצמצמת של הגדרת מדינת אויב.
הגדרת מדינת אויב ע"י מדינה ריבונית מוכרת, מכובדת גם ע"י המשפט הבינלאומי ויש לכך השלכות משפטיות ברורות. בנתונים אלה: לא יכולה להיות מחלוקת עובדתית או משפטית שמדינות כמו סוריה, לבנון, אירן - הן ארצות אויב לפי כל הקריטריונים, לכן ביקור במדינות אלה - הוא בבחינת הפרה בוטה של החוק הישראלי.
חריג לעבירות יכולה להיות האפשרות שהשליחות או הביקור נעשו באישור הממשלה, הכנסת או יו"ר הכנסת בגלוי או בסתר לצורך קידום עניינים ביטחוניים או יחסי חוץ של המדינה.
לדוגמא: ביקור ח"כ בלבנון או בסוריה, לצורך תיווך או ניסיון להחזיר את הבנים הביתה, בהסדר או בכל דרך אחרת, או לקבלת מידע על רון ארד, באישור הגורמים המתאימים, היא לגיטימית ורצויה.
ביקור הח"כים, דוגמת עזמי בשארה (ח"כ לשעבר), אחמד טיבי בסוריה ובלבנון (וחבריהם לכנסת), ללא אישור, במסווה של פעילות במסגרת תפקידם הפרלמנטרי - היא למעשה הונאה של שלטונות החוק בישראל. כאשר עזמי בשארה משתתף בכנסים ביחד עם אויבי ישראל מובהקים, כמו נסראללה, ובכנסים אלה מושמעים קריאות נאצות ואיומים על ישראל וקיומה, אין לכך שום הגנה או הסבר לא משפטי, לא פוליטי ולא ניסיונות טיוח אקדמיים.
העובדה שמצב כזה אכן התקיים בפועל, ללא נקיטת אמצעים משפטיים מיידיים ודרסטיים, הוא כשלון המערכת ובראשם היועץ המשפטי לממשלה, שהיסס בתגובתו ובפרשנות העובדות שהוצגו בפניו.
האמצעים שננקטו היו בבחינת "אוננות משפטית" שלא הרתיעה ולא מנעה את המשך ההתגרות מצידם לחזור ולבצע את נסיעותיהם לסוריה וללבנון.
כבר כתבתי בעבר מספר פעמים, שחוק חסינות חברי הכנסת - אינו מכסה תחת מטרייתו את הפעילות הזאת ולכן אין לח"כים אלה במעשים אלה משום חסינות.
מובן שעם פרסום ההצעה על מניעת ההיבחרות לכנסת למבקרים בארץ אויב, קמה זעקה מרה מצד הח"כים הערביים, בנוסח פשיסטים, גזענים, ניסיון להתפטר מהם, לפגוע בזכויות היסוד שלהם, לאמור: להיבחר לכנסת וטענות דומות נוספות, כמו אנחנו נתפטר - אינן תופסות.
כל הטענות האלה מנסות לחפות על פחדם שיאבדו את כיסאותיהם ומעמדם בכנסת ובציבור הערבי והם עלולים להישכח ולרדת מהבמה הפוליטית.
המצב המשפטי ברור - אדם שמפר חוקי מדינת ישראל, ביודעין, מסכן את ביטחונה, קיומה ויחסי החוץ שלה, בכך שהוא מתרועע ומתארח אצל אוייבי ישראל, איננו זכאי להתבסס על זכויותיו האזרחיות או זכותו לייצג את הציבור, כי רואים אותו מוותר עליהם, ביודעין ועליו לשאת בתוצאות.
יתרה מכך, כתבתי בעבר כי יש מקרים בהם יש הצדקה לשלול אזרחות ישראלית מאנשים שלא עומדים בקריטריונים שדורשת המדינה, סמכות שנמצאת בידי שר הפנים.
לדוגמא: אזרח ישראל, שעוזר לאויב בארץ או בחו"ל, או עוזר לו, מסייע, מסיע משתתף ב"פיגוע", או במעשי התאבדות, דוגמא המקרים שהיו בעבר הלא רחוק - אינו ראוי להימנות עם אזרחי ישראל, ויש מקום לשלול את אזרחות.
אזרח ישראל, העובר לארץ אויב ועוזר לה, ביעוץ, הנחיות וסיוע לביצוע פיגועים בישראל, אזרחותו תשלול לאלתר, ויש מקרים כאלה. האזרחות - איננה מתנה נצחית וחובות כבדים לצידה של הזכות הזאת.
במאמרי - "שלילת אזרחות - כן!" פירטתי בהרחבה המקרים והבסיס המשפטי מוסרי למהלך מעין זה, ולדעתי, יש מקום לאחד את שתי ההצעות על מניעת היבחרות לכנסת ושלילת אזרחות, לחוק אחד או לחוקק אותם במקביל, לאור היות המדינה עדיין במצב מלחמה או לוחמה עם מספר מדינות באזור ולאור הרגישות הביטחונית שבה אנו חיים.
מאחר שמדובר בסוגייה ערכית סבוכה ורגישה - הרי פירוט נוסף. הבעיה התחילה וכנראה תתרכז בעיקר בכנסת בסוגיית הח"כים. האם חסינות חברי הכנסת יכולה לעמוד להם בשעת צרה כטענת הגנה - האם הטענה, השבלונית והשחוקה שהם יוצאים במסגרת תפקידם כשליחי הציבור שלהם, כדי לקרב בין היריבים או לנסות להביא להדברות ולשלום יכולה לשרת אותם.
חוק חסינות חברי הכנסת, מכסה את פעולותיהם בארץ במסגרת תפקידם הפרלמנטארי בלבד. המטרייה שמעניק חוק החסינות - הוא צר למדי אינו כולל פעולות אישיות חריגות, שאינן במסגרת התפקיד ובוודאי שלא נותן חסינות להפרת דיני וחוקי המדינה, מחוץ לגבולות ישראל, שנעשות שלא בשליחות המדינה ועל דעתה.
שלא תהיה אי הבנה - הטענה שמדובר בשליחות או שהנסיעה לארץ אויב, שייכת לתפקידו של הח"כ, היא משוללת יסוד משפטי ומוסרי. גם אם הכוונה העוטפת את המעשה הפסול טובה, המעשה ביסודו עדיין פסול ופגום. ח"כ לא יכול על דעת עצמו לפרש את החוק כרצונו ובוודאי לא לקבוע את עצמו כשליח הממשלה. ניהול מדיניות החוץ, קביעת שליחים וניהול מו"מ עם ארצות וממשלות, נתון בלעדית בידי הממשלה ושליחיה.
המצב המשפטי כיום הוא שסמכות לשלול אזרחות נמצאת בידי שר הפנים עפ"י חוק האזרחות. עד היום השתמשו בסעיף זה במקרים חריגים ביותר כמו קייס עובייד, אזרח ישראלי, שעבר ללבנון והפך אחד מראשי החיזבאללה, הממונה על ישראל והוא האיש שהיה מאחורי חטיפתו של אל"מ (מ) חנן טננבאום בתרגיל סמים, על כל ההשלכות הביטחוניות שנלוו לכך.
אותו עיקרון הופעל גם לגבי פעיל חמאס בשם אבו קישק תושב טול-כרם. בתקופת היותו של השר אלי ישי בתפקיד שר הפנים, הוא הביע את דעתו, שיש לשלול אזרחות מתושבי ישראל, משתפי פעולה עם האויב במישרין או בעקיפין, שיש במעשיהם כדי לפגוע במדינה, אך האיום נשאר בגדר איום ולא מומש.
להזכיר לציבור, כי היינו עדים לתופעה, לפיה אזרח ישראלי ביצע פיגוע בישראל עם נפגעים ואזרחותו לא נשללה, ושלל זכויותיו האזרחיות והסוציאליות לא נפגעו, שזה בהחלט מעורר תמיהה.
האם אזרח ישראלי שיישפט על המרדה, בגידה, מסירת סודות לאויב, מגע עם סוכן זר כדי לפגוע בביטחון ישראל ואזרחיה, אינו מועמד טבעי, כדי לבחון את נאמנותו לישראל, את חובותיו כאזרח, את התחייבותו לפי חוק האזרחות - בוודאי שכן.
התיקון שמוצע לחוק האזרחות שבית משפט מחוזי מנהלי יעשה זאת ולא שר הפנים, כעונש מנהלי או החלטה שיש בה חשש לאידיאולוגיה פוליטית, הוא העברת הסמכות וההחלטה לגורם משפטי מקצועי ניטרלי.
אזרחות נקנית ע"י לידה, חוק השבות, או ניתנת על-פי קריטריונים הקבועים בחוק, ועל-פי פרוצדורה מנהלית מסובכת. אבל מרגע שאדם קיבל אזרחות, יש לו חובות רבים לצידה של הזכות והיא ניתנת לשלילה אם האזרח התנער, בגד, נטש את חובותיו או התחבר לאויב כדי לפגוע ביסוד קיומה של המדינה.
אז נכון, שאזרחות - היא זכות קונסטיטוציונית שנסמכת גם על עקרונות נוספים כמו: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, על חופש הביטוי ולכן שלילתה צריכה להיעשות במשורה ובצורה מידתית והעברת ההחלטה לבית משפט מחוזי, תיתן את הממד הזה להצעת החוק. ישראל בנושא זה אינה חלוצה ולא נושאת לפיד הפגיעה בזכויות יסוד. ארה"ב, אנגליה ורוב ארצות אירופה, במיוחד לאחר אירועי ה-11.09 ומגדלי התאומים, צמצמו את זכויות היסוד, תוך פגיעה בעקרונות שנשמרו כמקודשים, כדי להתגבר על הטרור העולמי האכזרי ולהגן על מדינותיהם (להזכיר, ארה"ב העבירה למחנות מעצר אזרחי ארה"ב ילידי המזרח, יפנים וסינים, כאמצעי הגנה בתקופת מלחמת העולם השנייה).
ישראל, כמדינה שעדיין נלחמת על חירותה ונמצאת בשלבים מתקדמים של מלחמת השחרור, על בעיותיה הביטחוניות המיוחדות והמסובכות, האיום האירני על שלוחותיו, לא יכולה שלא לבצע פעולות הגנה. דמוקרטיה מתקדמת ליברלית ונאורה, גם היא צריכה מסגרות של הגנה עצמית, ודמוקרטיה מתגוננת, פירושה גם חדירה לתחום הפרט וזכויות היסוד, אם הדבר נחוץ, מבוקר בצורה מידתית ונעשה ע"י גוף ממשלתי כמו בית משפט, למטרה מקודשת כמו שמירה על בטחון המדינה ואזרחיה.
כדי למנוע את הטענות של ניסיון לדיכוי המיעוט, או אמצעי להעמקת אפליה, יש לזכור את הצד השני, שמדובר באמצעי לחיזוק האזרחות, למחשבה ולמעשה הנחוצים כדי להיות אזרח נאמן לחוק ולמדינה בלי הבדל צבע, לאום, גיל ומין.
מי שרוצה להיות אזרח ישראל, צריך לקבל על עצמו את העול לקיים את חוקיה ושאיפתה להיות מדינה ריבונית יהודית ציונית ודמוקרטית, תוך שוויון זכויות לכל אזרחיה ברוח מגילת העצמאות. מי שלא יכול לעמוד במשימה או קשה לו, יכול לעזוב, או לוותר על אזרחותו ומי שפועל וחותר נגדה ומפר את אמונה, תישלל אזרחותו, עקרון זה חל על כל האזרחים כולל יהודים.
כבר אמרתי בנושא זה בעבר - האזרחות אינה מתנה נצחית. מדובר בזכות שחובות רבים לה. מי שרוצה בה, מאמין בה ותומך בה - יבורך, מי שלא מסכים עם חובותיה עליו לשלם את המחיר. לסיכום: יש ועם ומדינה חייבים לעשות חשבון נפש לאומי ולהחליט מה עדיף, עקרונות כלליים, ליברליים, להיות אור לגויים בזכויות היסוד, או להעדיף את האינטרס הלאומי יהודי ציוני, לעת הזאת, של בטחון המדינה ואזרחיה. והיה ותשקוט הארץ 40 שנה, ככתוב במקורותינו, נחשוב שוב ואז נחליט - הן לגבי האזרחות והן לגבי הייצוג בכנסת.
