כוח אחד דוחף את הממשל האמריקני, את ממשלת אולמרט ואת אבו-עלא לוועידת אנאפוליס. הפחד.
הממשל האמריקני חושש שהמאבקים שאותם עליו להמשיך לנהל כדי להשליט דמוקרטיה בעירק, והמאבקים הצפויים לו עם ציר הרשע של טהרן-דמשק, עלולים לסבך אותו עם העולם הערבי, ולהביא כתוצאה מכך להאמרה של מחירי הנפט שייפגעו בכלכלה האמריקנית המצויה בצרות. לכן הוא מוכן להמשיך לשלם להם במטבע של ויתורים ישראלים חד-צדדיים.
ממשלת אולמרט דואגת להמשך קיומה. לשם כך עליה להמשיך להמציא אג'נדות מדומות שאינם אלא סוג מתוחכם של ספין, שיצדיקו את המשך קיומה, וישכיחו מהציבור את החקירות הפליליות ואת לקחי מלחמת לבנון השנייה. על-פי מטבע לשון שנטבע כבר על-ידי צבי הנדל "עומק העקירה - כעומק החקירה". העוקרים שכחו כבר שבמקום שנעקר בו יישוב יהודי פורח, צומח עשב הפרא של החמאס.
מבין השלושה, מי שמפחד יותר מכול הוא אבו-עלא שהחמאס נושף בעורפו, והוא יודע שבעצם אינו מייצג איש אלא נמצא שם כבובה מטעם הקוורטט. הוא יודע, שבכל רגע עלול התרחיש שקרה ברצועת עזה לחזור על עצמו בצורה כזו או אחרת בשאר שטחי האוטונומיה שהוא מעולם לא שלט בה באמת. הוא יודע שכול ויתור שעלול להשתמע מדבריו עלול להביא אליו את ההמון הזועם או את המתנקש התורן. לכן הוא מגיע לוועידת אנאפוליס כדי להשמיע את העמדות הקיצוניות ביותר של אוסף האנשים שאותו הוא מתיימר לייצג. אין לו מנדט לוותר לישראל על חוט או שרוך נעל. אך באותה עת הוא יודע שקיומו תלוי גם במעצמות המערב, ולכן הוא צפוי בוועידה זו לשבור את כול השיאים הידועים של כפל לשון, אמירות עמומות ועלילות אלף לילה ולילה, או במילים אחרים כזבים בשרות התעמולה.
אבל האמת היא שמי שבאמת צריך לפחד מהוועידה הזו היא אנחנו - הציבור בישראל, שבגורלו דנים שם. במיוחד כאשר הנציגים שאמורים לייצג אותנו מתעלמים מתוצאות ההסכמים הקודמים, ואינם לומדים משגיאותיהם בעבר.
אוסף הפחדים של כל המעורבים בוועידה הזו עלול להביא לאחת משתי תוצאות, או כישלון מוחלט, בעקבותיו יבואו גלי אלימות, שנאה, ועוד ניסיונות הזויים לעשות שלום, וחוזר חלילה. או "הצלחה" שתביא לעוד וויתורים חד-צדדיים מצד ישראל, הסתלקות מעוד עמדות אסטרטגיות, שיעבירו שטחים נוספים לחמאס או לדומיו ויקרבו את טווח טילי הקסאם לערים הגדולות שלנו. אני מתחלחל מהאפשרות שבהזדמנות זו גם יכורסם הקונצנזוס נגד וויתורים בנושאי ה"פליטים", תמורת הצהרות חסרות כיסוי ורב משמעיות על מדינה יהודית.
בפרפראזה על אמירה של ג'ורג' ברנרד שו, כל מי שלא קיווה שהסכם אוסלו יצליח בתחילת שנות התשעים היה רשע, וכל מי שממשיך להאמין שמשהו טוב יכול לצאת מתהליך אוסלו בימים אלה הוא שוטה גמור.
את ישראל מייצג כיום אדם שבאופן פרדוקסאלי היה רשע בתחילת שנות התשעים, והוא שוטה גמור היום.
