ביום שני נטמן העיתונאי ישעיהו (שייקה) בן-פורת, שנפטר והוא בן 80. לטקס הלוויה נקבצו ובאו עיתונאים ואנשי תקשורת רבים, וגם בכירים לשעבר במערכת הפוליטית. אחת מהן, השרה לשעבר, שולמית אלוני, ספדה לבן-פורת, ובהזדמנות בלתי חגיגית זו, תקפה את המו"ל הנוכחי של ידיעות אחרונות , ארנון (נוני) מוזס - "היורש", כלשונה, על יחסו המחפיר ובגידתו בבן-פורת.
אלוני התייחסה בדבריה ליחסו המחפיר של "נוני" לעיתונאים הוותיקים בעיתון, אחרי שמוזס החל בתהליך ההשתלטות עליו לאחר -לאחר מותו של אביו. הוא החל לטהר את העיתון מנאמניו של דב יודקובסקי ודחק אותם החוצה, וגם אילץ את יודקובסקי לפרוש מתפקיד העורך. לטענת אלוני, היחס כלפי בן-פורת היה משפיל במיוחד. בין השאר הוצע לו, בשעתו, לכתוב מאמרי מערכת תמורת תשלום מגוחך.
יודקובסקי עצמו אמר בדברי ההספד, כי אם יכתוב פעם ספר יסודי ובלתי-תלוי על התקשורת הישראלית בכלל ועל ידיעות אחרונות בפרט, שמו של בן-פורת ייחקק באותיות זהב.
את הטקס הנחה איתן הבר, כיום עיתונאי בידיעות אחרונות ואיש עסקים פרטי, ששימש בעבר ראש לשכתו של ראש הממשלה, יצחק רבין.
על יחסו המשפיל של "נוני" כלפי בן-פורת, כתבתי בהרחבה בספרי - מחלקה ראשונה, תשנ"ה-1995. הנה הקטע הרלוונטי, שהיה נכון אז, כמו היום (ציטוט):
מיחסו המנוכר של ארנון נפגעו רבים וטובים אחרים. בין אלה עיתונאים ששירתו את העיתון עשרות שנים בנאמנות אין-קץ. הוא לא נשמר אפילו מפגיעה בכבודם של "נפילי" ידיעות אחרונות - כאלה שהחלו לעבוד בעיתון עוד לפני שהוא נולד, ושירתו בנאמנות את אביו, נח מוזס. אחד מהם הוא ישעיהו בן-פורת, שעבודתו הופסקה. בשיחה עמי סיפר בן-פורת, בכאב אמיתי ובגעגועים, על נח ועל פולה מוזס שהלכו לעולמם, ועל נאמנותם לעובדיהם.
כאשר סיפר לי על ארנון, מצץ בעצבנות סיגר ואמר: "הייתי לוקח אותו לעשות פיפי. לימדתי אותו עיתונאות. הוא גמל לי רעה תחת טובה". בן-פורת כתב לארנון מוזס את המכתב הבא, מיום 19.10.93:
לא כך שיערתי את סוף דרכי בעיתון ששירתתי במשך למעלה מ-30 שנים. יש לי יסוד להניח שאביך המנוח היה בוחר בדרך אחרת להיפרד ממני. בהבדל ממך, אביך לא היה אדם כפוי טובה.
יש דברים שלא אשכח לך, ויש דבר אחד שלא אסלח לך.
לא אשכח את קמצנותך, כאשר במקום ארבעה חודשי חופשה שצברתי על-פי רישומי מחלקת כוח-אדם, אישרת לי פיצוי כספי עבור חודשיים בלבד. לא אשכח שגזלת ממני, פשוטו כמשמעו, תוך הפרת הבטחתך לכבד הסכם בנדון שנחתם בזמנו על-ידי דב יודקובסקי, סכום כסף נכבד לכיסוי הוצאותי בחו"ל. לא אשכח לך את קטנוניותך בוויכוח אומלל על מאה ש"ח יותר או פחות, במסגרת שכר הסופרים שהצעת לי להמשך עבודתי. לא אשכח לך את ניסיונך לגמד את מעמדי בעיתון, ולהפוך אותי בטרם עת לעיתונאי-נכה. ולא אשכח לך את אי-היענותך, במשך שבועות רבים, לפניותי החוזרות בטלפון ובפקס.
באחריות להתנהגות זו, שלכל אורך הדרך כוונה להשפיל ולבזות אותי, אתה יכול, דרך אגב, להתחלק עם שותפך, משה ורדי. איני יודע, ולא אכפת לי לדעת, מי משניכם המוביל, ומי המובל.
דבר אחד לא אסלח לך: שבשום זמן ובשום מקום לא מצאת לנכון לומר מילה של תודה על 38 שנות עבודתי, ועל תרומתי, צנועה ככל שהייתה, להצלחת העיתון.
[עד כאן מכתבו של בן-פורת]
"נוני" לא השתנה המכתב שלעיל שוגר בזמנו לאגודת העיתונאים בתל אביב, בראשה עמד באותה עת העיתונאי אריה אבנרי. זו הפיצה את המכתב לגורמים נוספים, מה שגרם אי-נחת למוזס. אלא שגם אגודת העיתונאים לא יכלה למנוע את פיטוריו של בן-פורת, בגלל דורסנותו של "נוני".
מאז שבן-פורת התפוטר מעיתון ידיעות אחרונות, בדחיפתו של נוני, חלפו 14 שנים. אולם כאבו, ובעיקר בשל תחושת הבגידה מצד נוני, לא הרפו עד יומו האחרון, עד עפר. תרתי משמע. גם משפחתו, שיושבת שבעה, עדיין כואבת, וזה היה גם, למרבה הצער, אחד הנושאים שחזרו ודנו בהם, שוב ושוב.
אגב, מאז לא השתנה נוני לטובה. להפך. מאז הוא הספיק לרמות גם את אחיותיו וגם כמה משותפיו בידיעות אחרונות. עיתון ידיעות אחרונות מופעל גם כיום, כמכונה משומנת, לדריסת אנשים שאינם נמנים עם נאמני/מקורבי "נוני", ומצד שני - העיתון הופעל להגנה ולחיפוי על אישים בכירים בישראל, כל עוד אלה שירתו את מטרות העיתון. אחד מהם הוא אולמרט, שגם חסינותו הינה בערבון מוגבל - כל עוד הוא משרת את מטרות ה"ארגון", כמובן.
