שורש הרע

המאבקים והדיבורים במערכת הציבורית מתעצמים. תרבות הצביעות מגיעה אף היא לשיאים חדשים. אהרן ברק, דורית ביניש ומישאל חשין - שלושתם נגד הרפורמות של שר המשפטים, דניאל פרידמן, בכלל, ונגד פרידמן האיש בפרט. מדברים גבוהה-גבוהה, אך על הסיבות האמיתיות למהומה לא אומרים מילה אחת. בכינוס השנתי של העמותה למשפט ציבורי, שהתקיים בסוף השבוע במלון דן קיסריה, תקפו שוב האישים הנ"ל. אמרו, נזפו והאשימו, אך על האמת - על המניע האמיתי שגורם לשר המשפטים לצאת ביוזמות כה דרמטיות ולנהל מאבק שנראה אישי, לא דיברו, כאמור. גם השר פרידמן נמנע מלומר מה הוא חושב באמת. מכיוון שכך, נעשה זאת אנחנו, להלן: 1) ההתנגדות למה שנראה כ"תפיסת השלטון" על-ידי בית המשפט העליון, נמשכת שנים רבות. היא התעצמה במיוחד בתקופת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון. ואז, אגב, פרידמן לא היה בשטח. מכל מקום, לא אישית נגד ברק, וגם אם כתב/פירשן - הרי שלא היה משקל רב לדבריו. גם אז עלו יוזמות להצר את צעדי בית המשפט, כשהגדולה שבהן הייתה הניסיון (שנכשל) להקמת בית משפט לחוקה. אלה נדחו בעיקר בזכות אישיותו של ברק, יכולתו לזכות באהדה ובתמיכת המערכת הפוליטית, וההכרה בו כעילוי מקצועי ומשפטי שעל שיקול דעתו ניתן לסמוך; 2) המאבק החריף בשנה האחרונה, בעיקר בגלל עצם כהונתה של דורית ביניש כנשיאת בית המשפט העליון. סוד גלוי הוא כי היא אינה מוערכת בחוגים רבים. היא אינה נחשבת משפטנית גדולה, וגם לא אישיות משפטית-ציבורית סוחפת שעל שיקול דעתה ניתן לסמוך; 3) ביניש הפכה בעצמה סמל לשחיתות. אופן התנהלותה בוועדה לבחירת שופטים - מעורבותה במינוי עדנה ארבל, כדוגמה, התככים, המניפולציות והשקרים שלה, אפילו נגד מי שעמל רבות כל-כך כדי למנותה לכהונת שופטת/נשיאה בבית המשפט העליון, הוא אהרן ברק, מעידים על מסוכנותה. לא נחזור כאן על כל מעלליה. הדברים ידועים ואת מרביתם פרסמנו כאן; 4) ביניש מדברת גבוהה-גבוהה על מאבק בשחיתות, בעוד שבביתה שלה היא מתגוררת עם עבריין. ביניש טירפדה באחרונה מינוי פרקליט מהצפון לכהונת שופט בית משפט מחוזי, רק בשל מידע שנרמז על קשר אישי שיש לאותו פרקליט, לכאורה, עם לקוחות-עבריינים, וזאת בעוד שהיא עצמה חולקת את ביתה עם עבריין, כאמור. ביניש נתפסת כשופטת בינונית, כאישיות מושחתת וכאדם בלתי-ראוי לכהונת נשיא בית המשפט העליון. ביניש השופטת פועלת כיום כמו ביניש הפרקליטה: באופן מניפולטיבי ומסוכן, ותוך שימוש מושחת בכלים העומדים לרשותה. זו, בתמצית, הסיבה העיקרית, לדעתי, לכך שיוזמותיו של פרידמן זוכות לאהדה ציבורית ופוליטית רחבה, מחד; ולשתיקת חוגים אחרים (בעיקר מן השמאל) - שאינם מתגייסים כדי לגונן על ביניש. ניתנת האמת להיאמר: לו היה שופט אחר, ראוי, מכהן כנשיא בית המשפט העליון, לא יכול היה פרידמן, גם אם היה מתאמץ, להעביר בכנסת אפילו חלק מהרפורמות שהוא יוזם. ומכיוון שאין בנמצא מי שיכול להפסיק את כהונתה של ביניש כנשיאה, הרי שהמאבק הזה נגד "בית המשפט העליון" ככותרת - ונגד ביניש, בפועל, רק ילך ויתעצם, גם אחרי שפרידמן יסיים את כהונתו כשר משפטים.