משפט ההיסטוריה

מזה כ-20 שנה "כובש" ביהמ"ש העליון בשיטתיות תחומים המסורים לרשויות המבצעת והמחוקקת. הדבר החל ב-86 ע"י ביטול - למעשה - של דרישת "זכות העמידה" בעתירות לבג"צ. הכל הפך "בגי"צ" והובא להכרעת ביהמ"ש העליון. לנגד עינינו צמחה התופעה של גופים שתפקידם הוא להרים לביהמ"ש העליון "להנחתה", ע"י הגשתן של עתירות "ציבוריות". כך קיבלנו בית המשפט עליון המתערב ללא הרף בכל ענייני השלטון - מקטן עד גדול - עד כדי הפיכתו ל'מנכ"ל העל' מצד-אחד ותוך סירוס שאר המערכות מצד-שני. בנוסף - ביהמ"ש העליון הכריז בתחילת שנות ה-90 כי עם חקיקת חוקי היסוד בדבר 'חופש העיסוק' ו'כבוד האדם וחירותו' אירעה - במסתרים... - "מהפכה חוקתית" שעיקרה סמכותו של ביהמ"ש העליון לפסול חוקים של הכנסת. שינוי יסודי זה של שיטת המשטר התחולל במחטף וללא כל דיון ציבורי. ביהמ"ש העליון דאג גם לשבט את חבריו בשיטת 'חבר מביא חבר' תוך פסילה גלויה ואגרסיבית של כל מי שנעדר את ה'אג'נדה' הנכונה. כך הפך ביהמ"ש העליון הישראלי ליחיד במערב שהוא מועדון סגור של קבוצה אחת בלבד באוכלוסיה וללא כל גיוון כמעט. מהלכים אלה לוו בהפצה שיטתית - ע"י תזמורת אלה שהכתירו עצמם כ"ציבור הנאור" - של תעמולה אנטי דמוקרטית מסוכנת לפיה המערכת הפוליטית-ציבורית היא "חלשה" ו"מושחתת" ולכן ראוי להעביר ממנה את שרביט ההכרעות - לרבות ההכרעות הלאומיות אידיאולוגיות - למערכת המשפט. מדובר בכזב מוחלט: המערכת הציבורית-פוליטית בישראל היא מהחזקות בעולם המערבי כולו. היא שרדה - פעם אחר פעם - משברים שהיו אולי מכריעים מערכות פוליטיות במדינות מערביות אחרות: מלחמת לבנון ה-1 השנויה במחלוקת; משבר מניות הבנקים ב-1983; האינפלציה המטורפת של תחילת שנות ה-80 ואי השקט החברתי שבעקבותיה; בה בעת - שתי מערכות בחירות אלימות וקשות ב-1981 וב-1984; אוסלו א'; אוסלו ב'; רצח ראש הממשלה רבין; "ההינתקות" - פינוי חבל קטיף. הרשימה - חלקית בלבד! הכל - שעה ש"ברקע" המדינה עסוקה כל העת בשאלות קיומיות. אנו מצויים - אם כן - במצב של שיבוש יסודי באיזון הנכון של יחסי הכוחות בין הרשויות תוך התחזקות בעייתית של הרשות השופטת בכלל ובית המשפט העליון בפרט. העיקר - מהלך זה כולו בוצע בכוחניות, ללא כל דיון ציבורי ממשי ותוך מסע סתימת פיות. בפברואר השנה נפל דבר: מונה שר משפטים שאינו פוליטיקאי בכלל ושהוא משפטן מהמעלה הראשונה - בעל אוטוריטה עולמית וחתן פרס ישראל - בפרט. השר פרידמן פתח במסע אמיץ והיסטורי לעריכת דיון ציבורי יסודי וגלוי בסוגיות יסוד של המשטר הדמוקרטי שחל לגביהן שיבוש יסודי כ"כ במהלך שני העשורים הקודמים. בתגובה נפתח נגדו - ע"י חבורת חשין-דורנר-זמיר-קרמניצר ו"לוייניה" - מסע רצח אופי בוטה. המטרה - חיסולו הפוליטי, סתימת פיו ובעיקר - מניעה של כל דיון ציבורי גלוי בסוגיות יסודיות כל כך. אלא שהשר פרידמן - באומץ לב אזרחי וציבורי הראוי להערצה - מגלה שהוא מצד-אחד מחויב רק לצו מצפונו הציבורי-והמשפטי ומצד-שני הוא מעמיד עצמו למשפט אחד בלבד - משפט ההיסטוריה. אנו הח"מ איננו חסידים שוטים של השר פרידמן: אנו מסכימים לחלוטין לחלק מדעותיו והצעותיו. בד-בבד - אנו דוחים דעות והצעות אחרות שלו. אולם אנו מברכים - בלב שלם וללא תנאי - את השר פרידמן על הדיון ציבורי שהוא מעורר בסוגיות שהן בעלות חשיבות מרבית לפני המדינה והמשטר ועל אומץ הלב הציבורי שהוא מגלה. דיון גלוי ופתוח לגופן של דעות - ולא לגופו של מי שמשמיע אותם - הוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי. דיון כזה צריך להתבצע לגוף העניין, נטול איומים מרצח אופי, והוא זה שטומן בחובו את השבתו של המשטר הדמוקרטי בישראל למסלולו הנכון.