"גשם, גשם בוא" - קוראות-מייחלות מילות השיר הישראלי הנפוץ, עם בוא אלינו החורף. אלא שלמרבה הצער, יש בצד הברכה שבגשם שלנו - גם קללה: קללת אי המוכנות לקראתו מצד הרשויות, שבעטייה נגרמים למשק שלנו נזקים לא-מבוטלים.
עם בוא ה"יורה" - הוא מצליח, בכל שנה, להפתיע אותנו מחדש. כאילו איננו צפוי כלל. ממש כמו פתיחת שנת הלימודים בבתי-הספר, שבה ניצבים תמיד התלמידים בפני שוקת שבורה של שביתה, משום שהרשויות המוסמכות פשוט "שוכחות" להיערך מבעוד מועד להסכם העבודה הנדרש עם המורים.
בחורף הישראלי המצוי הופך, לא אחת, כבר הגשם הראשון, כמו זה שירד אתמול, למטר של קללה, ושלושה ימים רצופים של גשם סוחף כזה עלולים, אפילו, לשבש כליל את החיים במדינה. כך, למשל, דייריהן של דירות-קרקע מוצפות, מפונים על-ידי מכבי-אש ב"צו שמונה", ממש כאילו הוכרזה מלחמה, ואילו הדירות עצמן יוצאות, לא אחת, בשל כך מכלל שימוש, כאשר תכולתן ניזוקה כליל לאחר שאיבת המים מהן.
"חגיגת" התקלות
צרה נוספת היא ניקוז המים הלקוי של הכבישים. שפת הכביש המצוי נמוכה מדי והמים אינם נקווים. כתוצאה מכך מוצפים הכבישים כמעט כבר אחרי הגשם הראשון ואינם עבירים - לא להולכי-רגל ולא לכלי-רכב, התקועים בהם למשך שעות ארוכות. ואם לא די בכך - גם מערכת הרמזורים מצטרפת ל"חגיגה" ויוצאת מכלל פעולה. התוצאה: פקקים ארוכים, שמלבד שהם משבשים את מעבר כלי הרכב - הם משבשים גם את חייו של הנהג, הנאלץ לאחר לעבודה, ומקומות העבודה נאלצים לספוג את ה"עונש" הכפוי ולהפסיד זמן יקר של תפוקה.
הדברים חמורים לאין ערוך ברדת השלג: או אז מוכרזת "כוננות עליונה", כאילו פרצה מלחמה, וביישובים כמו ירושלים, צפת ויישובי הגולן משותקים החיים כליל: מזון אינו מגיע והעבודה מושבתת עד יעבור זעם.
ל"חגיגה" הזאת מצטרפות, לא עלינו, גם תאונות הדרכים הרבות והקטלניות. צמיגים לא תקינים גורמים לכלי הרכב להחליק על הכביש, דווקא עם בוא הגשם הראשון,ואז מתרחש האסון. גשם סוחף ורצוף, מלווה ברד, גורם גם נזקים חקלאיים, כאשר הצמחיה והפרי נפגעים ללא תקנה וכל הייבול, שבו הושקע עמל רב, יורד לטמיון.
קיפאון מחשבתי
ולא שכחנו את תלמידי בתי הספר, הנאלצים לבלות בכיתות קפואות, שאינן מחוממות, למרבה הצער, "מטעמי חיסכון". מיותר לציין כי באווירה קפואה שכזאת קשה מאוד להתרכז וללמוד.
במרוצת השנים אירע לא אחת שהגשם התאחר לבוא וברבות מהן נרשמה, בסופו של דבר, בצורת. כמויות המשקעים שירדו בהן לא הספיקו למלא את מפלס הכינרת, שהוא המדד המקובל אצלנו לקביעתה של שנת גשמי-ברכה, או, לחלופין, של מעוטת-גשם.
צרה נוספת היא בכך שכמויות הגשם, היורד אצלנו, אינן מתפזרות, בדרך כלל, על-פני עונת החורף כולה. לכל היותר יש, במקרה הטוב, מספר ימים רצופים של גשם סוחף, ולאחריהם חוזר ופוקד אותנו היובש המוחלט. כתוצאה מכך אין בגשם שירד כדי להרוות כהלכה את הקרקע, והצמחייה, כמו גם הפרי, נותרים צחיחים מדי. במקרה הטוב טעמם תפל, ואילו במקרה הרע - הם אינם ראויים כלל למאכל. התוצאה: פרי רב מושמד ובכך נגרם נזק כבד לחקלאות.
אז נוכחנו לדעת שאת האמת אין להסתיר: ישראל פשוט אינה ערוכה לקדם את גנרל-חורף. אלא שהסנצריו, שחוזר על עצמו מדי שנה, לא הצליח עד כה לדרבן את הרשויות להיערך כראוי לקראתו.
ואם לא די בכך שעל אימת השיטפונות אין המדינה מצליחה להתגבר - היא גם מתקשה להילחם ביובש הפוקד אותה בשנים שאינן גשומות. כאן המקום להזכיר את אלכסנדר זרחין, מהנדס וממציא ישראלי, אבי תורת התפלת המים. זרחין, בן המאה הקודמת, היה זה שהציע בשעתו רעיון גאוני כפיתרון-חלופי למצוקת המים: להתפיל אותם. אבל תהליך הקפאת המלחים ממי הים או ממי התהום המליחים והפיכתם לראויים לשתייה, או לשימוש חקלאי - לא נשא חן בעיני השלטונות. וכמו במלחמתם האימפוטנטית בגנרל-חורף - הם גרמו במוחם הקפוא, או המיובש, רק בכייה לדורות.