בסכסוך היהודי-ערבי יש "רמה הפוליטית" ו"רמת השטח". ב"רמה הפוליטית" עוסקים בוועידות, כנסים, הסכמים, מפגשים, דיונים, שיחות, ניירות שלום, ניירות עבודה, תוכניות שונות, טקסי חתימה, חליפות ועניבות, ארוחות, חיוכים, הצהרות, לחיצות ידיים, מסיבות עיתונאים, ועוד.
ב"רמת השטח" יש שתי אוכלוסיות דומיננטיות, יהודים וערבים. הערבים מנהלים, בכל מדרגי החיים, פעילות אלימה אקטיבית ופסיבית, גלויה ומוסוות, חסרת מעצורים וכוזבת, אנטי יהודית ואנטי ציונית הנובעת ממניעים דתיים איסלאמיים ומאסטרטגיה עקשנית ובלתי מתפשרת של אי הכרה בזכות היהודים למדינה ריבונית. היהודים מתגוננים תחת בלמים מוסריים נוקשים, ותחת לחצים בינלאומיים.
אנו היהודים טוענים לריבונות מלאה על ארץ ישראל מכוח זכות אבות היסטורית בת אלפי שנים. הערבים טוענים לריבונות מכוח זכות מגורים בת כמאה שנה בלבד. הם משתמשים בכזב הידוע "היינו כאן לפניכם".
הפעילות ברמה הפוליטית היא בכיוון אחד והאירועים ברמת השטח בכיוון הפוך. כל מה שמושג ברמה הפוליטית, לא ניתן ליישום ברמת השטח. ההתרחשויות ברמת השטח מנותקות לחלוטין מהפעילות ברמה הפוליטית. לא פעם קורה שהחלטות ברמה הפוליטית מעוררות פעילות אלימה ברמת השטח. אפשר להביא אינספור דוגמאות מ -60 השנים האחרונות.
הערבים לא רוצים אותנו כאן נחרצות, לכן "הישג" ברמה הפוליטית מתרסק ברמת השטח. אין דרך לטפל באפקטיביות בבעיות הצצות ברמת השטח. ישנה טענה שלחינוך נכון תהיה השפעה ברמת השטח, אבל מי יקבע מהו חינוך נכון.
מדינאים רבים, בארץ ובעולם, יהודים ולא יהודים, סבורים שטיפול ברמה הפוליטית דיו להביא מזור ופתרון, וכשזה לא קורה בשטח, מדינאים אלה ממשיכים ומתעקשים לנהל פעילות ברמה הפוליטית כאילו הם סומים ולא רואים מה קורה בשטח. מגדירים זאת "ניהול הסכסוך".
אנאפוליס זו עוד ועידה ברמה הפוליטית שאין לה כל קשר לרמת השטח ובוודאי לא תביא לפתרון אלא אולי להחמרה במצב.
הגרעין האירני במודיעין הישראלי ידעו עוד לפני עשרות שנים על תוכניות הגרעין האירניות. הרי זו עבודתם. שיטת ההמתנה עד שגולם הגרעין האירני ייהפך למפלצתי ולמאיים היא גישה נפסדת ומסוכנת. זה מזכיר את התעצמות החיזבאללה בצפון והחמאס בדרום. לעומת זאת אנו זוכרים את הטיפול המהיר בגרעין העירקי ובמדעני הטילים הגרמניים במצרים, ולאחרונה הטיפול בניצני הגרעין הסורי, וכנראה יש עוד פעולות עלומות.
יש איום קיומי ומוצהר עלינו. אם נשב ולא נעשה דבר האיום לא ייעלם. אנו סומכים יותר מדי על אחרים שיפעלו עבורנו, ומסתתרים מאחורי המשפט "הגרעין האירני הוא איום על כל העולם". עדיף שנפעיל את כל היכולות שלנו על-מנת למחוק לתמיד את האיום הזה גם אם כתוצאה מכך נגרום למהומה עולמית ונושמד.
עדיף שנושמד כתוצאה מפעולה אקטיבית מאשר נכחד ללא פעילות מצידנו. כמעט והושמדנו, שלא באשמתנו, בצורה מבישה וללא תגובה בשנות ה-40 של המאה הקודמת. יגידו שוב שעסקנו בצליבה? אז שיגידו! אבל נמחק מעל פני המפה כעם של גיבורים ולא כנמושות.
עם ערבי? יש לומר באומץ וללא חת: כל האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל המערבית אין לה מאפיינים של עם. אין להם היסטוריה משותפת. ההתארגנויות שלהם היא מענה אתגרי לנוכחות היהודים. המשותף אצלם הוא הדת והשפה, והמאחד, הוא התנגדות נחרצת לנוכחות יהודים.
מעולם הערבים לא הביעו כל צורה של הסכמה לזכותנו לריבונות כלשהי בארץ ישראל. לכן השימוש השקרי החוזר במילה "כיבוש" במטרה להסיט את הזרקור מהתנגדותם לקיומה של מדינה יהודית. הם רדיקלים. מושג הפרגמאטיות לא קיים אצלם.
נוכחות היהודים במזרח התיכון היא זו שמהווה קטליזאטור המזרז פעילות כלכלית, חברתית ומדינית אצל הערבים. אם נבצע לעצמנו "ניקיון אתני" הפוך, דהיינו, סילוק כל ה י ה ו ד י ם מארץ ישראל, לערבים, שהם מפולגים אנושות, אין יכולות ארגוניות ממלכתיות להקים כאן מדינה משלהם. לאורך זמן הם ייבלעו וייטמעו בתוך המדינות הערביות השכנות. אנו היהודים לכודים אנושות בסד של תיעוב "הניקיון האתני" בגלל אירועים בהיסטוריה שלנו במאה הקודמת, ובגלל המוסר המקובל כיום בתרבות של העולם החופשי.
ארץ ישראל בעתיד, חשיבות של הנפט תרד פלאים עקב פיתוח מואץ כיום של אנרגיה חלופית זולה. מעמדם של הערבים במזרח התיכון גם הוא ירד פלאים. הערבים יזדקקו לישראל מאוד. לכן אסור לנו להתפרק מנכסינו. חובה עלינו, למרות קשיים עצומים, לשמור בעקשנות על כך שארץ ישראל כולה, מן הים עד הנהר, תישאר בידינו.