המוסד לביטוח לאומי רואה עצמו כגוף המופקד על הביטחון הסוציאלי של תושבי ישראל. תפקידנו העיקרי, כך נאמר בפרסומיו הרשמיים של המוסד, להבטיח אמצעי מחיה למי שאינם מסוגלים להתפרנס למחייתם.
אלא שבפועל, כפי שנראה מיד דוגמא לכך, המוסד מיישם כמעט מדי יום ביומו, את מטבע הלשון שטבע הרמב"ן: "נבל ברשות התורה". זהו אדם שמדקדק בקיום החוקים, ממש טלית שכולה תכלת, ואף על-פי כן - הוא נבל.
כאשר נפטר בן אדם, תושב ישראל, המוסד חייב לשלם קצבאות שאירים לבן זוגו וליתומיו הקטינים. כאשר היתומים משרתים בצה"ל, הם זכאים לקצבה כל עוד לא מלאו להם 22 שנה.
כאשר תושב ישראל נפטר, מותו מדווח מיידית לרשויות. אין כל קושי כי המוסד יודיע מייד לזכאים על הקצבה המגיעה להם. בפועל לא כך פועל המוסד. הזכאים לקצבה חייבים להגיש תביעה פורמאלית למוסד. התביעה חייבת להיות מוגשת תוך 12 חודש מיום הפטירה.
ומה דינו של מי שלא יודע על זכויותיו ומגיש את תביעתו באיחור? הוא נענש בכך שמשלמים לו רק עבור חודשי הזכאות הנופלים בתקופה של שנה שקדמה למועד הגשת התביעה למוסד. כל הקצבאות הקודמות יורדות לטמיון. בעצם נותרות באוצר המדינה.
דין זה יוצר לעיתים עיוותים שבסדום לא היו מתביישים בהם.
אביה של זוהר קונפינו נפטר במהלך שירות החובה שלה בצה"ל כשנה וחצי בטרם שחרורה מצה"ל. אף גורם לא הודיע לה אודות זכויותיה בעקבות פטירת אביה.
רק 10 חודשים לאחר תום תקופת השירות הצבאי, נודע לקונפינו על זכותה לקצבת שאירים. היא פנתה לביטוח הלאומי. איחרת לפנות אלי, נזף בה המוסד ואישר לה קצבאות עבור שני חודשי השירות האחרונים שלה בצבא.
לו היתה קונפינו מגישה את תביעתה בסמוך לאחר פטירת האב, הייתה זכאית לקיצבת שארים מיום מותו עד לשיחרורה. קונפינו פנתה לבית הדין האזורי לעבודה. זה גילה השתתפות בצערה, אולם את העוול לא תיקן.
במקום לעשות מאמץ ולפתור את העוול, שם עצמו השופט יוסף יוספי, מבית הדין האזורי לעבודה באר שבע, על תקן ממליץ.
מן הראוי היה, כך פותח השופט בהמלצתו הראשונה, כי גורם צבאי יודיע לקונפינו בתור חיילת בצה"ל בשירות חובה, אודות זכויותיה האזרחיות הנובעות מפטירת אביה. הודעה שכזו הייתה מאפשרת לקונפינו לקבל את הקיצבה מיום שהייתה מגישה תביעה, ועד סמוך לשיחרורה מהצבא. בדרך זו היה נמנע מקונפינו הפסד של 15 חודשי קיצבה. "לית מאן דפליג", מבהיר השופט, "כי לחיילת בשירות חובה עסקינן בסכום חשוב וגדול , ובפרט לאחר שאביה נפטר".
מעבר לגורם הצבאי, כאן מגיע השופט להמלצתו השנייה, יתכן שהיה צורך שגורם אזרחי יודיע לחיילת אודות זכויותיה. אין זו דרישה מוגזמת כי לכל משפחה שבה נפטר אחד ההורים, ישלח מכתב המודיע לבני המשפחה אודות זכויותיהם.
ובאמתחתו של השופט גם המלצה שלישית. "יתכן שיש לשקול כי המוסד לביטוח לאומי יודיע באופן יזום לחיילים אודות זכויותיהם". המוסד מתבקש לבדוק, מבקש השופט, אם קיים נוהל כזה, ואם אין בנמצא אזי לשקול קביעת נוהל שכזה.
לסיכום, השופט מבקש מהמוסד "לשפר את מערך השירות לאזרח, על-מנת שידע את זכויותיו".
השופט מבקש גם להעביר את פסק דינו אל ראש אכ"א בצה"ל, על-מנת שיבדוק אם קיים נוהל בדבר הודעות לחיילים אודות זכויותיהם האזרחיות. שהרי חייל בצה"ל, מן הסתם, מנותק מן הסביבה האזרחית, ואינו חשוף למידע אליו חשופים אזרחים. צה"ל, אשר למעשה מנתק את החיילים מן הסביבה האזרחית, מחויב להעביר להם מידע חיוני על-מנת שלא יפגעו מניתוק זה.
ומה באשר לתפקידו של בית הדין לעבודה עצמו? לדעת השופט קצרה ידו של בית הדין מלהושיע. והוא מנמק זאת במשפט קצר: "מבחינת הדין היבש, דין תובענה זו להדחות".
