בשבוע שעבר פרסם מבקר המדינה דוח ממנו מתברר כי 6,200 מבין 28,000 עובדי החברות הממשלתיות הם בני משפחה של ראשי ועדים ופונקציונרים אחרים באותן חברות. ברשימה כיכבו רשות שדות התעופה, חברת החשמל, הנמלים, מקורות והרכבת. אומנם התופעה לא חדשה אבל כאשר מתוודעים לנתונים המרוכזים מצטיירת תמונה שהייתה אמורה לא רק להדהים את כולנו אלא להניע את הבלמים שתפקידם לעצור את התופעה.
והנה, יום לאחר הפרסום ירד הנושא מהכותרות וכבר נשכח כפי שזה קורה לעתים קרובות עם דוחות המבקר. כאילו לא היה מדובר בנגע ממאיר שנטייתו הטבעית לא להצטמצם אלא להפך להתרחב עד כדי פגיעה ברקמות בריאות, כלומר, בחברות ובארגונים שהנגע עדיין לא פשה בהם. לכן מפתיעה העובדה כי שום גורם לא הרים קול עד כה שיש בכוונתו לעשות מעשה כדי לעצור אותו. וכך ממשיך הכלב לנבוח - גם אם לא ברציפות - והשיירה תמשיך לנוע בנוחות.
אלה הם הסימנים המוכרים במדינות העולם השלישי בהן המקורבים למלכות דואגים לשארי בשרם וחבר מביא חבר בלא כל מורא באין דין ואין דיין. הכול נשאר במשפחה. כאשר נכסים לאומיים נשלטים בידי מעטים הרוב נשרך מאחור ונאלץ להסתפק במה שנותר - ובמדינות רבות באותו עולם מדובר במעט מאוד.
אלה לא הממדים וההקפים בישראל. אבל זו כמובן נחמת עניים במדינה קטנה וריכוזית כשלנו בה כל החברות והתאגידים בהם מדובר הם היחידים בשטח והתושבים תלויים בשירותיהם. זה מה שנותר מהימים הרחוקים של ראשית המדינה בהם כמעט הכול נשלט מלמעלה והקרובים לצלחת נהנו ממנעמיה. לכן מאכזב מאוד להיווכח שאחרי כל כך הרבה הפרטות וחקיקות שנועדו לחסל את הפרוטקציוניזם הזכור לשמצה, נותרו איים כל כך גדולים שעדיין מקננים בהם מפגעים במספרים כה מבהילים.
עלינו לשנן ולזכור: מדובר בחברות ותאגידים ממשלתיים, בנכסים השייכים לכולנו. כלומר, כולנו מממנים את התופעה המושחתת! בחברת החשמל, לפי הדוח, 27% מכלל העובדים הם קרובי משפחה שאת שכרם אנו מממנים. כך זה גם אצל האחרים. ונשאלת השאלה המתבקשת, היכן כל המנהלים שמונו לנהל אותן והיכן רשות החברות הממשלתיות שהוקמה בדיוק לשם בקרה ופיקוח על החברות?
שאלה שאיש לא התבקש להשיב עליה שלא לומר, לתת את הדין. הרי ברור שאם ועדי העובדים בוחרים וממנים את קרוביהם למשרות שלפחות לחלקן יש שכר נאה בצידן פרוש הדבר שסמכותם של המנהלים בתחום מאוד חשוב כניהול משאבי אנוש נפגע מכה אנושה בהתחשב בכך שאותם מנהלים מאשרים את התקציבים מהם משלמים את המשכורות גם של אותם קרובים. והם עושים זאת כמי שיודעים על קיומה של התופעה. אם הם לא מכירים את פרטיה הבעיה חמורה שבעתיים.
מנהלי החברות הממשלתיות נבחרים היום - שלא כמו לפני עשור ומעלה - דרך רשת מסננת שנועדה למנוע כניסה ממי שאין להם כישורים מתאימים לתפקידם. הרשת נועדה לסנן גם את בעלי הקשרים אלא שמסתבר כי בעניין זה יש עדיין ברשת זו חורים גדולים. מעליה מתנוסס השלט הגדול עליו רשום "השר הממונה" - זה המיניסטר שהחברה נמצאת בתחום סמכות משרדו. שום מנכ"ל או דירקטור לא יתמנה אלא אם זכה לברכתו של השר הממונה החותם על המינוי ביחד עם שר האוצר. אבל מסתבר כי יש שרים שלא טומנים ידם בצלחת גם בקידום דרגים נמוכים יותר כפי שהסתבר מדוח המבקר האחרון בקשר למעורבותו של שר התשתיות בניסיונותיו לקדם חברים ממפלגתו בחברת החשמל. כמו בימים של סאלח שבתי.
שנים רבות היתה המערכת הממשלתית נגועה בפוליטיזציה - שם נרדף לפרוטקציוניזם. לאחר מאמצים רבים להתגבר על ניסיונות לטרפדם, נקבעו כללים ברורים למנוע את מינויים של חברי מרכזי מפלגות למרות שגם כיום הם לא פסו מן העולם. נדמה לי כי טוב יעשו אותם חברי הכנסת והגופים הוולונטריים הלוחמים את המלחמות למען טוהר המידות ונגד השחיתויות ברשויות השלטון אם יתנו דעתם גם לתופעת הנפוטיזם הנפוצה כל כך בחברות והתאגידים הממשלתיים.
בישראל של שנות האלפיים הראשונות, אותם 6,200 בני משפחה שמבקר המדינה הצליח לאתר הם בבואה נאמנה לחולי ממנו לא נרפאנו מאז קמה המדינה. חישבו נא רק כמה משפחות שלא נמנות על המיוחסים הללו היו מתפרנסות בכבוד ממקומות העבודה הללו שכאמור אנו בעליהם!
