שתי אסטרטגיות בתולדות הציונות

שתי גישות של אסטרטגיה-רבתי התמודדו זו עם זו בראשית דרכה של התנועה הציונות וההתיישבות בארץ ישראל: גישה לאומית ריאליסטית של זאב ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית וגישה אוטופיסטית, מרכסיסטית, המאמינה בקץ ההיסטוריה ובקץ המלחמות של דוד בן-גוריון ו"תנועת העבודה". על סמך תובנה היסטורית מעמיקה טען ז'בוטינסקי שהגשמת הציונות תתקל בהכרח בהתנגדות הולכת וגוברת מצד ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי-מוסלמי כולו.ולכן יש לפתח מערכת ביטחון יעילה - קיר ברזל - שתנטרל את האיומים. בן-גוריון וחבריו לעומת זאת טענו בהשפעת מסורת השלום הנצחי של קנט, קץ ההיסטוריה של הגל, וקץ הפוליטיקה של מרכס, שבניית חברה חדשה וצודקת במתכונת מרכסיסטית בארץ ישראל תשמיט כל עילה למלחמה. מכאן הם הגיעו למסקנה שאין טעם להקדיש משאבים יקרים לפתח מערכת ביטחון יעילה ביישוב היהודי ולאחר מכן במדינת ישראל. כבר מראשית ההתיישבות וביתר שאת לאחר הצהרת בלפור והחלת השלטון הבריטי על ארץ ישראל, התברר שז'בוטינסקי צדק: וערביי ארץ ישראל פעלו ככל יכולתם להשמיד את המפעל הציוני בעודו באיבו. אבל לא ז'בוטינסקי הריאליסט אלא בן-גוריון וחבריו הצליחו להשתלט על המערכת הפוליטית היישובית הציונית והממלכתית. כיוון שהצליחו להשתלט הם סרבו להודות שטעו. התוצאה: פתרונותיהם הביטחוניים באו תמיד בעקבות אסונות ולא לקראתם. הסוציאליסטים הציונים הקימו את ארגון ההגנה רק אחרי מאורעות 1920, את הפו"ש רק אחרי תחילת מאורעות 1936 ואת החטיבות המיועדות למלחמה רק שבועיים לפני שפרצה מלחמת העצמאות. גם אחרי הקמת המדינה סרבו בן-גוריון וחבריו להפיק לקחים והמשיכו לדבוק באידיאולוגיה הדוגמאטית שלהם. התוצאה: ישראל הגיעה בלתי מוכנה מוכנה למלחמת יום הכיפורים, לשתי האינתיפאדות ולמלחמת לבנון השנייה ושילמה על כך מחיר יקר גם בחיי אדם גם במשאבים ובעיקר ובנטישת מטרות לאומיות. פרשת דיר יאסין ממערב לירושלים ב-9 באפריל 1948 שאותה חקרתי ואת ממצאי פרסמתי בספרי החדש "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור", מאפיינת את הדוגמטיזם של בן-גוריון וחבריו ואת דרכם להשליט את הדוגמא שלהם על הציבור כולו. הם העלילו מעשה טבח שלא היה ולא נברא על אנשי אצ"ל ולח"י. המניע היה "ריאליזם סוציאליסטי" שפותח לכדי אמנות בברית המועצות של סטאלין: לתאר אירועים לא לפי מה שהתרחש בהם אלא לפי מה שטובת המפלגה דורשת. מטרת העלילה בדיר יאסין היתה להדביק אות קין על אנשי אצ"ל ולח"י כדי ששני הארגונים יפורקו ואנשיהם יתגייסו כטוראים לצה"ל אחרי הקמתה של מדינת ישראל. אילו אצ"ל ולח"י היו משתלבים בצה"ל כארגונים היו מפקדיהם מקבלים דרגות בכירות כפי שקיבלו מפקדי הפלמ"ח. או אז היו מתקשים אנשי תנועת העבודה בהנהגת בן-גוריון ליישם את תוכניתם ולהשתמש בצה"ל כמכשיר לאינדוקטרינציה של האידיאולוגיה האוטופיסטית שלהם. האוטופיסטים גם ביקשו למנוע את שילובם של הרוויזיוניסטים, ובעיקר את שילובו של מפקד אצ"ל מנחם בגין בממשלת ישראל הראשונה. תוכניתם של בן-גוריון וחבריו הצליחה: הם הפכו את הטבח שלא היה בדיר יאסין למיתוס מכונן של התרבות הישראלית וכך לא רק מנעו ממפקדי אצ"ל ולח"י להשתלב כקצינים בכירים בצה"ל והפכו אותו למכשיר להפצת תעמולתם, אלא גם הפכו את תנועת החרות מיסודם של אצ"ל והתנועה הרוויזיוניסטית לתנועה שלא ראוי לשלבה בשלטון בישראל. הם נתנו לכך ביטוי בסיסמת הבחירות המפורסמת שלהם: "בלי חרות ובלי מק"י", כך הם קבעו שדין אחד ללוחמי המחתרת שגירשו את הבריטים מן הארץ ולסוכניה של ברית המועצות. הצלחה זאת של אסטרטגיית העל האוטופיסטית הולידה את תרבות "שלום עכשיו" שהחלישה ומחלישה את מערכת הביטחון של ישראל וכופה על הישראלים ויתור על מטרות לאומיות.