גבירתי מזכירת המדינה של ארה"ב, הגב' קונדוליזה רייס, אדוני אבו עלא, קולגות יקרות, ובמיוחד אתם נציגי העולם הערבי בחדר הזה, גבירותי ורבותי
השבוע לפני 60 שנה, קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה על חלוקת חבל הארץ שבין הים התיכון לירדן, המקום שבשבילנו הוא ארץ ישראל, ובשביל אחרים הוא פלשתין.
חבל ארץ בו נולדתי, בו גרו אבותיי במשך אלפי שנים. חבל ארץ אליו כמה לחזר העם היהודי כשהיה בגלות, כהשתפלל לירושלים, ואליו שב במהלך מאות השנים - חבל ארץ בו נולדו גם עמיתי הפלשתינים.
לא באתי היום להתווכח על זכויות. לא באתי להתווכח מי צודק יותר. באתי היום כדי לומר לעמיתי מהעולם הערבי, שהדבר הנכון לעשותו הוא לא לוותר על תחושת הצדק או האמונה בזכות. אין בכוונתי לדרוש זאת מעם אחר כפי שאיני עושה זאת בעצמי - ואני מאמינה בזכותו של העם היהודי על כל הארץ. זה הזמן לחשוב על זכות אחרת, הזכות של ילדינו לחיות בשלום ובכבוד הדדי בהתאם לערכים שאני מאמינה שהם נחלת כל עמי האזור
ובודאי ערכי כל הדתות - והשתתפותכם החשובה כאן, על אך שלחלקכם לא פשוט הדבר, מעידה על כך והיא נוטעת בי תקווה לעתיד.
נכון, יש בינינו סכסוך לאומי שפתרונו הצודק הוא מתן ביטוי לשאיפות הלאומיות של כל אחד מהעמים במדינה משלו. זהו בדיוק העיקרון שנקבע עוד לפני 60 שנה אחרי שנים של אלימות דמים בין תושבי הארץ הזאת - עיקרון שתי מדינות לשני עמים: האחת - מדינה יהודית, כלשון החלטות האו"ם, והשנייה - מדינה ערבית.
כן רבותי, ההחלטה על הקמת מדינת ישראל לצד מדינה ערבית, נועדה לתת מענה לסכסוך העבר, ולא היא זאת שיצרה את הסכסוך של היום. ההחלטה לא קבעה מי צודק יותר, היא קבעה מהי הדרך לחיים של שלום בין העמים.
גם בישראל עוד בטרם הקמתה, הציבור היהודי קיבל את עיקרון חלוקת הארץ. החלטנו אז לא להכריע בשאלת הזכות על הארץ, כמו גם בשאלת הצדק ההיסטורי. החלטנו לפתוח בחיים חדשים, במדינה חדשה - גם אם רק על חלק מהשטח.
הבחירה הזאת, שנדחתה בעבר על-ידי העולם הערבי, היא עדיין בחירה שהעולם הערבי בכלל והפלשתינים בפרט יכולים לעשות.
ביום בו קמה מדינת ישראל, ה- 14.05.1948, יום העצמאות שלנו, יום הקרוי אצלכם, עמיתי הערבים, "הנכבה" - האסון, קבעה ישראל במגילת העצמאות שלה:
"אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית..".
ידינו נשארת מושטת לשלום לכל העולם הערב והמוסלמי בלי יוצא מן הכלל כולל הפלשתינים, לבנון, סוריה, סעודיה, עומאן, בחריין מרוקו ואינדונזיה
אני גאה במקום בו ישראל נמצאת היום. אני מצטערת שהעולם הערבי דחה את עיקרון החלוקה בעבר ואני מקווה ומתפללת לכך, שהיום קיימת הבנה שבמקום להילחם - הדבר הנכון הוא לבנות עתיד משותף בשתי מדינות נפרדות. האחת - מדינת ישראל - שהוקמה כמדינה יהודית, בית לאומי להעם היהודי, והשנייה - פלשתין - שתקום כדי לתת פיתרון לאומי שלם ומלא לבני העם הפלשתיני באשר הוא. כל אלה הנמצאים בעזה ובגדה המערבית, ואלה הנמצאים במחנות הפליטים במדינות ערביות אחרות במעמד ארעי ומחכים לתחושה שיש להם מדינת לאום - אותה תחושת שלמות שנתנה מדינת ישראל עם הקמתה לכל אותם פליטים יהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב ואת אירופה ונהפכו לשותפים בבניית ישראל.
אני מאמינה שהפיתרון של שתי מדינות לאום משרת את האינטרס של שני הצדדים. לא כל שמחה אצלנו היא עצב בצד השני ולהיפך.לעמיתיי הפלשתינים אומר: אל תבכו את הקמתה של מדינת ישראל, תקימו את המדינה שלכם, תשמחו בהקמתה ואנחנו נשמח איתכם, שכן מבחינתינו הקמת המדינה הפלשתינית אינה הנכבה/האסון שלנו - ובלבד שבהקמתה תימחק גם המילה נכבה מהלקסיקון הערבי ביחס לישראל.
הידיעה שיש לסכסוך פתרון אינה מספקת - השגת הפיתרון תלויה קודם כל בנו - בשני הצדדים עצמם וביכולתנו לנהל מו"מ, לגעת בכל הנקודות הרגישות ביותר ולתת להן מענה המבוסס על ההבנה שאף צד לא יכול לקבל את כל מאוויו ונדרשות פשרות משני הצדדים.
הפיתרון תלוי גם ביכולתן של ההנהגות להתמודד מול קיצונים וטרור, וכאן לא מדובר רק בהנהגות של הצדדים הישירים לסכסוך. זהו התפקיד המרכזי של הנהגת העולם כולו ובמיוחד של העולם הערבי והמוסלמי.
בצד העובדה שהתכנסנו כאן כדי להשיק את תהליך שלום - איננו יכולים לעצום עין מול המציאות. עזה - שאמורה להיות חלק מהמדינה הפלשתינית, נשלטת בידי ארגון טרור ונשק ממשיך לזרום פנימה; חיזבאללה -זרועה הארוכה של אירן - מונע יציבות בלבנון וממשיך להתחמש למרות החלטת האו"ם; אירן מאיימת על האזור כולו, וגורמים קיצוניים אצלכם בבית מופעלים מבחוץ ע"י ארגונים רדיקליים.
זהו זמן של הכרעה. כל אחד נדרש להחליט באיזה צד הוא נמצא, והצדדים רבותי השתנו. הצדדים אינם עוד בצד אחד ישראל ובצד השני הפלשתינים. הצדדים אינם עוד בצד אחד הערבים ובצד שני היהודים.
במחנה האחד נמצאים כל מי שיושב כאן בחדר, יהודים, מוסלמים ונוצרים, ישראלים, וערבים, אמריקניים, ואירופאים.
אתם יודעים מי לא הגיע לכאן - אלה שפועלים נגד הכינוס. המדינות שלא הגיעו לכאן הן אלו שתומכות בארגוני הטרור ובגורמים הרדיקליים אצלכם בבית. אלה שרוצים לגרום לאי-יציבות באזור. אותם ארגונים ומנהיגיםשמשתמשים באלוהים על-מנת לזרוע שנאה, לשלוח ילדים להיהרג. אותו האלוהים שבעינינו הוא אלוהים של רחמים ושלום.
זאת המערכה שצריך להכריע אותה.
ישיבה על הגדר לא תעשה זאת. לא תספיק גם השתתפות אחת באירוע. נכון, המטרה המשותפת הינה שלום כולל באזור בין כל העמים וכל המדינות. שלום אינו רק הסכם תמורת שטחים, שלום משמעו הפסקת ההסתה, הפסקת התמיכה בטרור ופעילות נמרצת נגדו, הפסקת הברחות נשק, ופירוק מפקדות טרור.
וזה תפקידה של הנהגה - גם אם היא צריכה להתמודד עם דעת קהל מוסתת, ואין דבר ראוי יותר מלהזכיר בהקשר זה את השינוי הדרמטי שעשו שני מנהיגים אמיצים החודש לפני 30 שנה, מנחם בגין ואנואר סאדאת, שבחרו להשפיע על מסלול ההיסטוריה במקום להיכנע לה, ואיתם שינו גם את לבבות האנשים.
שמעתי את אלה שאומרים שישראל צריכה לשלם עבור נורמליזציה. אמירה זאת מתבססת על תפיסה לפיה הנורמליזציה היא סוג של פרס שיש לתת אותו לישראל רק לאחר שיושג שלום כולל בין ישראל ושכנותיה ומניחה שעניינה של ישראל לעשות נורמליזציה עם העולם הערבי במקום תהליך שלום קשה הכולל פשרות.
זוהי רבותי טעות.
אני מודה שישראל רוצה לחיות חיים של שלום ושותפות ולכונן יחסים נורמאלים עם העולם הערבי כולו. הרצון העז של ישראל לעשות שלום עם שכנותיה השונות, אינו מחליף את התהליך הישיר עם הפלשתינים גם במחיר הפשרות שידרשו מאיתנו, והיום אנו מתחילים בחידוש התהליך הזה. הכמיהה, המטרה והחזון שאנו רוצים לממש - השלום עם הפלשתינים ועם שכנותינו האחרות - הוא הוא הפרס. אנו רוצים לעשות זאת. החלום שלנו
איננו להרוויח זמן, וקיפאון איננו המדיניות שלנו. הוא אינו משרת את האינטרס של מי מהצדדים. איננו מבקשים לקבוע עובדות בשטח דרך התנחלויות ואנו מוכנים לשלם מחיר כבד במונחים טריטוראלים עבור השלום. איננו רוצים לשלוט בפלשתינים או להכתיב את חייהם. איננו רוצים שילדינו כחיילים יעמדו במחסומים ויבדקו אזרחים, ואיננו רוצים שתמונת הילדות של ילידכם תהיה הילדים שלנו כחיילים בודקים את ההורים שלהם. אין לנו אג'נדה מוסתרת. קיבלנו החלטה לפני זמן לא רב על ההינתקות. עזבנו את עזה, פרקנו התנחלויות, הוצאנו את הצבא, לקחנו סיכונים מתוך הבנה שעזה לא תהיה הצעד האחרון.
את הצעדים הבאים אנחנו רוצים לעשות בהסכם.
כדי לעשות את השינוי ברור לנו שנצטרך לוותר על חלקים מהארץ. הגבול שלנו הוא גבול הביטחון. אנו נכונים לעשות זאת ובלבד שלא נסכן בכך את חיי אזרחינו. זאת גם החובה שלנו כלפיהם.
נורמליזציה אינה דבר שאתם נותנים וישראל מקבלת - זהו דבר שכל הצדדים מרוויחים ממנו.
שמעתי את מי שאומר שישראל לא צריכה לצפות ללחיצת יד וגם לא אבקש אותה. אבל בואו נדמיין לעצמנו מה יקרה אם יקרה הנורא מכל ותהיה לחיצת יד בין מנהיג ישראלי למנהיג ערבי שאין למדינתו יחסים עם ישראל, וזאת תשודר בכל העולם.
אז יבינו הגורמים הקיצוניים ברשות הפלשתינית שהעובדה שאבו מאזן וסלאם פיאד ואבו עלא נפגשים עם ישראלים ומנהלים מו"מ לשלום איננה בגידה בעקרונות אלא תהליך שנתמך ע"י העולם הערבי.
אז יבינו הגורמים הקיצוניים במדינות ערב שמתחיל עידן חדש, שהתהליך הוא נכון, ושהוא נעשה בשלבים. אם תודיעו כבר היום שתקדמו את היחסים עם ישראל מעבר ללחיצת יד, כאשר ישראל תעשה צעדים נוספים לטובת הפלשתינים, אז יבינו אותם גורמים שאתם לא עוזרים לישראל ומזניחים את הערוץ הפלשתיני אלא עוזרים לפלשתינים ומשתמשים בנורמליזציה עם ישראל כדי לעזור לפלשתינים.
וכן, זה יכול להקל גם עלינו. כשהציבור בישראל הנמצא תחת התקפות טרור לא מבין איך אנחנו מרשים לעצמנו לקדם תהליך שלום במציאות הנוכחית נוכל לומר שאנו משנים את פני האזור כולו. אתם יכולים לעזור לישראל לעזור לפלשתינים.
יותר מכך, על-ידי ישיבה על הגדר והמתנה להשלמת תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה תאבדו את ההזדמנות ההיסטורית שיש בידיכם להשפיע על התהליך.
השפעה על התהליך בדרך הזו משמעה תמיכה בתהליך הבילטרלי. חיזוק הגורמים הפלשתינים לקבל את ההחלטות הנדרשות, שכן אין לנו ספק שגם אם יוזמת השלום הערבית מציגה את העקרונות המבוססים על הנרטיב הערבי, אין לכם כוונה להחליף את הפלשתינים במו"מ. אנא תתמכו בהם, הם זקוקים לכך. בלי תמיכתכם בפשרות לא יכון שלום.
העולם נושא היום את עיניו לכאן לאנאפוליס. שמחתי על החלטתכם לבוא לכאן. התמונה היוצאת מכאן היא תמונה של שותפים לחזון השלום, הרוצים ומוכנים לעשות את השינוי הנדרש - תמונה זו שווה יותר מאלף מילים. נוכחותכם כאן חשובה לא רק ברמת המנהיגים שאיתם אנחנו נפגשים היום. נוכחותכם חשובה לעולם כולו - היא חשובה אצלכם בבית, היא חשובה ברשות הפלשתינית והיא חשובה בישראל.
התמונה של היום היא תחילת המסע לשלום.
היום אנחנו יוצאים לדרך בשלושה מסלולים מקבילים.
האחד - המסלול המדיני - דיאלוג בילטרלי נמשך בינינו לבין הפלשתנים בניסיון להגיע לאותן ההסכמות שיאפשרו את מימוש החזון.
השני - המסלול המעשי - על-פי "מפת הדרכים" - דורש עבודה קשה ונמרצת מול ארגוני הטרור באשר הם, בעזה ובגדה המערבית, מאבק מול המנהיגים, מאבק בהסתה, מאבק בנותני החסות מקום אחר מקום, עבודה קשה שהרשות הפלשתינית התחילה בה, ובסיום המסלול המדיני נחזור למסלול המעשי ונבדוק האם בשלו התנאים להקמת המדינה הפלשתינית.
מפת הדרכים אינה מכשול לתהליך, היא הדרך הנכונה לקדם אותו, והיא מייצגת את האינטרס הישראלי, הפלשתיני והאזורי כאחד. על-פי מפת הדרכים, הדרך למדינה פלשתינית עוברת דרך המלחמה בטרור - לא כתירוץ לאי הקמתה, אלא כצורך של העולם
כולו. נצטרך כולנו לתת מענה למצב בשטח, ובמיוחד בעזה, שם מוחזק עדיין החייל החטוף גלעד שליט.
המסלול השלישי שנפתח כאן היום, הוא המסלול האזורי. אני מקווה ומאמינה שהשתתפותכם כאן היום מבטאת תמיכה בתהליך הבילטרלי. תמיכה בממשלה הפלשתינית הלגיטימית, תמיכה בגורמים המתונים באזור ותחילתו של תהליך נורמליזציה ביננו לבינכם בשלבים ובהתאם לצעדים שישראל תעשה לטובת הפלשתינים.
שילמנו מחיר כבד במהלך שנות הסכסוך. משפחות איבדו את יקיריהן, ואין בכוחנו לרפא את כאבה של אם שכולה. אין בכוחנו להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, להשיב את מתינו לחיים, לרפא את פצעי הנכים ולהשיב אנשים לבתיהם. איננו יכולים לשנות החלטות שקיבלנו. אין טעם להתחרט על החלטות שיכולנו לקבל בזמן והתמהמהנו בקבלתן. אנחנו כן יכולים לקבל החלטות שישפיעו על העתיד, והמסע לשלום באזור מתחיל היום מחדש באנאפוליס.
