מספרים על אשה אחת שהגיעה לבית הכנסת בשבת פרשת "וישב". באמצע קריאת התורה ראו שכנותיה שהיא ממררת בבכי ושאלו: מה קרה? השיבה האשה ודמעות על לחייה: איך לא אבכה? יוסף, ילד זקונים יפה, יתום מאמו - וכך אחיו מתייחסים אליו?
חלפה שנה ואותה אשה שוב יושבת ושומעת את פרשת "וישב", אך הפעם - אף שריר אינו זע בפניה. הנשים האחרות, שזכרו את שאירע אשתקד, שאלו: למה את לא בוכה הפעם על יוסף? השיבה האשה בתקיפות: אם הוא לא זכר מה שהאחים עשו לו בשנה שעברה ושוב הלך אליהם - מגיע לו!
צחוק בצד, אבל האמת היא שמדי שנה קשה להבין את אשר אירע בין יוסף לאחיו. נכון, התורה מונה את הסיבות: אביו תפר לו כתונת פסים והפגין כלפיו אהבה יתרה, ויוסף ניצל זאת והלשין על אחיו בפני יעקב - ולא סתם הלשין, אלא המציא שקרים. ואחרי כל זה, יוסף חולם לפחות פעמיים שהוא עתיד לשלוט על כל המשפחה, ועוד מספר את זה לאחיו. אז איך אפשר שלא לשנוא "טיפוס" כזה?
אלא שהמפרשים מתקשים לקבל את הדברים כפשוטם. הם מזכירים לנו, שמדובר במשפחתו של יעקב אבינו, נכדיו של יצחק אבינו, ניניו של אברהם אבינו, מי שעתידים לצאת מהם 12 שבטי ישראל. הייתכן שעל דברים כאלו - פעוטים, בסופו של יום - תתפתח כזו קינאה ותיווצר כזו שינאה?
יתרה מזו: נניח שלאחים יש סיבה מוצדקת לקנא ביוסף ואפילו לשנוא אותו. האם זה מצדיק את מזימתם לרצוח אותו? האם זה מצדיק את תוכניתם החילופית, למכור אותו לעבד?
נכון שלא האחים מכרו את יוסף, אלא סוחרים מדינים שעברו ליד הבור אליו הושלך. אך כאשר נפגשים יוסף והאחים 20 שנה מאוחר יותר, אומר להם יוסף במפורש שהם האחראים למכירתו, משום שהלא הם אשר השליכו אותו לבור. וחז"ל ממשיכים ומספרים לנו, שבדור מרד בר-כוכבא שילמו גדולי ישראל בחייהם על מכירת יוסף, כאשר השליט הרומאי החליט להעניש את עם ישראל על מעשה זה. אז כל זה בגלל כתונת פסים, כמה דיבורים ושני חלומות?
ואכן, המפרשים לאורך הדורות התחבטו רבות והציעו שורה של הסברים ופתרונות. המשותף להם: מדובר בהרבה יותר מאשר סכסוך משפחתי, כזה הנפוץ בבתים רבים.
אך דומה שניתן ללכת בקו שונה. הרב שמשון רפאל הירש, אבי האורתודוכסיה המודרנית בגרמניה, כותב בפירושו לספר בראשית (י"ב, י'-י"ג): "אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל, ודווקא על-ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם לאמיתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל אינה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת - בעצם החטא שחטאו.
"אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאווה וללא מאבק פנימי - היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם ואין הם יכולים להיות לנו למופת.
"טול לדוגמא את מידת הענווה של משה. אלמלא ידענו שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענווה טבועה בו מלידה ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר 'שימעו נא המורים' [וכעס על תלונות בני ישראל], הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענווה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי, וכולנו מצווים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך".
שתי נקודות מעלה הרב הירש. האחת: דווקא משום שהתורה מספרת על חטאיהם של גדולי ישראל, קל לנו יותר להאמין לדבריה. אין היא מציגה את אברהם כ"בן האלוהים" או את משה כ"אל-טעותי". להיפך: מדובר בבני אדם, על חולשותיהם וחטאיהם.
השנייה: כאשר מתברר לנו שגם הגדולים ביותר עלולים לחטוא, אנו מבינים שהם הגיעו לדרגותיהם הגבוהות לא באופן טבעי אלא ביגיעה רבה. שהרי אם התכונות החיוביות היו טבועות בהם, לא היו חוטאים. החטא מלמד, איפוא, דווקא על יכולתו של האדם להיאבק עם יצרו ולהתגבר עליו.
קו זה אינו קיים רק בתורה. אנו מוצאים אותו בתנ"ך כולו. דוגמאות בודדות: נטייתו ההרסנית של שמשון אחרי בנות פלשתים; חטאו של שאול בכך שלא חיסל את עמלק; חטאו של דוד בניאוף עם בת-שבע; עבודת האלילים לה היה אחראי שלמה. ויש עוד מקרים רבים, שהמשותף להם הוא חשיפה של חטאי גדולי ישראל, ללא כל ניסיון טיוח והסתרה.
דומה, שמותר להחיל את אותו כלל על יוסף ואחיו. יוסף אכן חטא בגאווה ובלשון הרע. האחים אכן נכשלו בקינאה ובשינאה. הם היו בני אדם, וככאלו - היו להם רגשות אנושיים, ולא תמיד הצליחו להתגבר עליהם.
מי שהדברים נראים לו כפגיעה בכבודם של אבותינו, אולי יופתע לשמוע שכבר חז"ל הלכו בכיוון זה. במסכת שבת מובאת אימרה המיוחסת עד לרב, גדול אמוראי בבל: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילֶת [=בד משובח] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו [כתונת הפסים], נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
כפי שכבר אמרנו בעבר, התורה מלמדת אותנו מוסר - הן במצוות והן בסיפורי מעשה. לעיתים המצוות והסיפורים הם בבחינת "עשה", ולעיתים - בבחינת "לא תעשה". וגם מאירועי חייהם של גדולי עמנו, ניתן לפעמים ללמוד מוסר על דרך השלילה: מאיזו תכונה להתרחק על-מנת להיות אדם טוב יותר.
