מצד אחד, אני לא מעודכן מה קורה עם שביתת המורים וגם לא עם שביתת המרצים. מצד שני, אני גם לא ממש מתעניין, ולכן לא מעודכן במה שמשום מה מכנים 'ועידת השלום' באנאפוליס. מצד שלישי, גם לא פגשתי הרבה אנשים שכן יודעים מה הולך עם הנושאים דלעיל ומצד רביעי, אפשר להניח שלפחות הנפגעים הישירים מהשביתות, תלמידים והוריהם והשובתים עצמם, כן יודעים מה קורה שם. בעצם, אפשר להניח אבל בכלל לא בטוח שזה נכון. יותר נראה שבעקבות ראש הממשלה לשעבר, כולם נכנסו לתרדמת חלקית או מלאה.
פחות או יותר מיד בתחילת פרשת השבוע שלנו, התורה מספרת על שני חלומות שחלם יוסף. לפני כן מסופר הרקע (בראשית ל"ז): [ב] אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם. [ג] וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. [ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. על-רקע זה, כאשר הוא רץ לספר להם את חלומו: [ז] וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. תגובתם די צפויה: [ח] וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.
בעיני עצמם, הם חיים את המציאות ומתמודדים עמה ביומיום, בעוד האח המפונק הזה, הבן יקיר של אבא, מרשה לעצמו לחיות בעולם החלומות. ועוד איזה חלומות, שהאלומות שלהם משתחוות לאלומה שלו. כלומר, בתרגום ליחסים בינאישיים, הוא מדמיין לעצמו שיבוא יום והם עצמם ישתחוו לו. מכאן מובנת תגובתם: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? אבל הוא כמו לא מודע ליחסם כלפיו, ומספר להם חלום נוסף שחלם: [ט] וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. טינתם כלפיו מתגברת עד לבלי הכיל, והם מנצלים את ההזדמנות הראשונה הנקרית להם כדי להיפטר ממנו.
בשנים קודמות עמדנו על התמיהות המתעוררות בקריאת פסוקים אלו וניסינו ליישבן בעזרת מפרשים שונים. לא בטוח עד כמה הצלחנו בכך, אבל דומה כי נקודה אחת לא ניסינו כלל להבין: מאחר ש- וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם, איך זה שיעקב אינו מגיב לדבה הרעה בשום דרך? מצד אחד הוא אינו גוער ביוסף על דבריו ובכך מניח לו מקום להבין שהוא מסכים אתו, ומצד שני הוא אינו קורא את בניו לסדר. במלים אחרות, אם יוסף צודק בדיבה שהוציא על אחיו, מדוע יעקב אינו נוזף בהם? ואם יוסף אינו צודק, מדוע יעקב אינו משתיק אותו?
מכאן צריכים להסיק שמדובר בהתנגשות בין שלוש רמות של מודעות; המודעות של יוסף, המודעות של אחיו, וזו של יעקב האמורה לגשר ביניהן. יעקב מזהה את יוסף כמי שממשיך את מדרגתו הרוחנית הגבוהה מאד, ואף מסוגל ליישם אותה במציאות העולם הזה, טוב ממנו עצמו. התורה רומזת לכך במלים שקראנו: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף (...) ומיד אחר כך מספרת התורה: וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו (...). פתאום מתחלף השם וזה כבר לא יעקב, אלא ישראל שאוהב את יוסף.
בהזדמנויות קודמות עמדנו על משמעות שמותיו של יעקב אבינו, ונקודת העניין, כעולה מפשט הכתובים, היא שהשם ישראל מבטא מעלה רוחנית גבוהה יותר מזו שמבטא השם יעקב. את השם ישראל הוא קיבל בזכות עבודתו והתמודדותו המוצלחת מול כל הקשיים שעמדו בפניו, ולמרות זאת התורה ממשיכה לקרוא לו יעקב, כפי שרואים גם בפרשה שלנו. בחסידות מבואר כי משמעות השם יעקב זה י' עָקֵב ופירושו שצריכים לרדת עם האות הראשונה של שם ה', י' אות החכמה, עד למדרגה הנמוכה ביותר של המציאות, עָקֵב, כדי להעלותה לקדושה.
השם ישראל מבטא את המדרגה שלאחר סיום העבודה הנ"ל, לאחר שהצליחו להעלות לקדושה את המדרגות הנמוכות של המציאות, וכבר נמצאים בקדושה נטו. אוחזים במודעות שה' אחד ושמו אחד וכל המציאות הנראית והנחווית אינה אלא ביטוי לנוכחות ה' ושליטתו בכל העולמות. יעקב זכה להגיע למדרגה זו אבל היא אינה יציבה אצלו. יוסף חי במדרגה זו בקביעות בעוד אחיו אוחזים עדיין במדרגת יעקב; הם "בני יעקב" כמצב של קבע, וזהו שורש אי ההבנות ביניהם.
