בין שלום אמיתי ושלום מדומה

עם ישראל הוא עם רודף שלום. אפשר לומר שבניגוד לאמירה של אבא אבן על הפלשתינים, ישראל מעולם לא החמיצה שום הזדמנות לנסות להביא שלום. עם זאת אסור שהכמיהה לשלום תגרום לנו לא להבחין בין שלום אמיתי לשלום מדומה. תנאי יסוד ראשון לשלום אמת הוא קיומו של פרטנר אמיתי שיכול ורוצה להביא את עמו לשלום. הנהגה אחראית בישראל חייבת לוודא תחילה שבצד השני ישנה כתובת אחראית, מהימנה ואיתנה לעשיית שלום. הנהגה אחראית צריכה לעמוד על הביטחון ועל האינטרסים החיוניים של ישראל, ועליה לדרוש פשרות הדדיות מן הצד השני. ממשלת אולמרט אינה מקיימת אף אחד מתנאי היסוד האלה. השאלה אינה האם ללכת לאנאפוליס, אלא כמה עלה לנו כרטיס הכניסה לשם. כדי להגיע לאנאפוליס אישרה ממשלת אולמרט לשחרר מאות מחבלים ולהעביר לפלשתינים 25 שריוניות, אלף רובים וכשני מיליון כדורים, וזאת בניגוד להמלצת צה"ל וגורמי הביטחון. האם למישהו יש ספק בידי מי ייפול הנשק הזה ונגד מי הוא יכוון מחר? ממשלת אולמרט גם ויתרה על דרישות הביטחון כפי שהן מופיעות במפת הדרכים; מעתה לא יהיה אבו-מאזן חייב לפרק את כוחות הטרור החמושים המסתובבים באין מפריע בשטחי הרשות הפלשתינית. אם על כל זה ויתרה הממשלה רק כדי להגיע לאנאפוליס, על מה עוד תוותר בהמשך? מה תיתן ממשלת אולמרט לסעודים עבור השתתפותם, ומה תיתן לסורים על שניאותו לשלוח את סגן שר החוץ שלהם לוועידה? ונוסיף ונשאל: מה קיבלה ישראל? התשובה היא - לא כלום. ראוי לפחות שנלמד מן הניסיון. גם בוועידת קמפ-דיוויד השנייה נתן אהוד ברק הכל וישראל לא קיבלה דבר מלבד טרור המתאבדים. קיבלנו טרור רצחני במקום שלום אמיתי משום שלא היה לנו פרטנר אמיתי, ומפני שהמשא-ומתן נוהל בצורה חובבנית וכושלת. זהו בדיוק המצב היום. לחתום היום עם אבו-מאזן החלש על הסכם הקבע משול לבניית בניין רב קומות ללא יסודות. במוקדם או במאוחר הבניין הזה יקרוס עלינו. אפשר אחרת. ממשלה אחראית חייבת לנהל משא-ומתן בתקיפות, בנחישות ובגאווה. היא תקדם באופן מעשי פיתוח כלכלי של הפלשתינים הרוצים בשלום ובמקביל תעודד אותם לבנות מוסדות שלטון ומשפט יציבים. ממשלה אחראית תשמור על הביטחון, תעמוד על ההדדיות ותבחין היטב בין שלום אמיתי לשלום מדומה.