החברה הישראלית היא כור היתוך של זהויות שונות, של גלויות שונות- וכך מראשית קיום המדינה. האם המקראות לספרות מנסות לבנות מכנה משותף, להנחיל דרך? נראה שכן. השאלה היא - כיצד ובאיזו מידה מונחלים הערכים דרך יצירות ספרות. ניסינו לבדוק זאת באמצעות שתי מקראות לספרות לכיתה ז', מקראה של החינוך הממלכתי ("מגוון") ומולה מקראה של החינוך הממלכתי דתי ("מראות").
שמות המקראות כבר מעידות במשהו על הכיוון: בעוד המקראה לתלמידים במסגרת הממלכתית קרויה מגוון" ויש בה לרמז על ריבוי אפשרויות ואופני חוויה, על דרכם "הפלורליסטית", בחרו עורכי המקראה הדתית, בשם "מראות", על-פי המוטו מ"ספיח" לביאליק: "מראות שתייה", "צורות יסוד".
מוטו זה משקף מגמה ברורה: השירים והסיפורים המוצעים לילדים הלומדים, הם בעיני עורכי המקראה, צורות יסוד של התרבות.
מבחר היצירות במקראה "מראות" - על מה הוא מלמד? רוב המבחר כולל יצירות מתחום הספרות העברית, ויש נטייה להבדיל את היצירות הזרות בחטיבה נפרדת. בסוף המבחר פרק נפרד "מספרות העמים", המכיל יצירות של סופרים לא עבריים. בעוד היצירות העבריות מופיעות לפי חלוקה של ז'אנרים שונים (פיוטים, הומור, אגדות חז"ל וכו' - ומנגד קבוצה נפרדת. זו מכילה נושא נפרד - "ספרות העמים": יצירות של סופרים לא עבריים בתוך בליל יצירות, השייכות לז'אנרים שונים. והכל הכל בחטיבה אחת -שירים, סיפורים, סיפור בדיוני. ויש יוצא דופן: בתוך מבחר הז'אנרים שבהם מופיעות יצירות עבריות יש בז'אנר "בלדות" חלוקה לשני תת-סוגים: "בלדות סקוטיות" (שהן כמובן זרות: סר פטריק ספנס, לורד רנדל וכו') ו"בלדות ספרותיות": 10 בלדות, שמונה מתוכן עבריות ושתיים של וולפנג גיתה.
נראה, שעצם שימת הדגש על ספרות עברית, יש בה הצהרת כוונות לגבי ההשפעה על עולמו של התלמיד: מראות היסוד, שהמקראה רוצה להנחיל, הן בפירוש עבריות בעיקרן.
יש מגמה להביא בפני התלמידים יצירות, שתהיה בהן השתקפות של ערכים מסורתיים או אירועים היסטוריים: כך למשל בבלדות העבריות נמצא בלדה על וורמייזא של טשרניחובסקי, בלדה על הר סיני ("על ראש הראל" של ביאליק) וכו'.
המטרה ברורה: מעבר לרצון ללמד פרקי ספרות ולהנחיל מושגים בתורת הספרות יש מגמה סמויה - לתת בפני התלמיד מראות יסוד של עמו, אבני תשתית שיעצבו את תפיסת עולמו ברוח לאומית: היסטוריה, ערכי יסוד לאומיים (פיוטי קודש, פרקי שואה, פרקי תקומה, פרקי גלות ועוד).
גם במדריך למורה של "מראות" יש הכוונה כזו: להדגיש "השתמעויות ערכיות" של היצירות, "כשהכוונה להביא את התלמידים למעורבות רגשית וערכית עם הכתוב".
כך בהנחיה למורים כיצד ללמד תכנים נאמר, "בחינת המסרים המשתמעים מן היצירה, הדגשת ערכים יהודיים ואוניברסאליים (בניתוח המערך הדידקטי נבחן זאת) וכן בהנחיה כיצד ללמד מושגים ספרותיים נאמר: "אגב הניתוח האסתטי הצורני יתגלה גם המצע האידיאי הנסתר שביצירה". זאת אומרת: גם הנחלת מושגים ספרותיים אינה אלא אמצעי להעברת ערכים ואידיאות.
כך בהנחלת השואה - המבחר מעביר מסר: השואה מנוגדת להתנהלות הנורמאלית של העולם, השואה כאסון יהודי היא נדבך ברצף של אסונות (וכך יש קישור לחורבנות שונים, לתשעה באב וכו').
בניתוח הבלדה של ביאליק "על ראש הראל" הכיוון המרכזי בהנחיה למורים הוא הדגשת רעיון הבחירה של עם ישראל והפניית זרקור מיוחד לתיאור המאבק בין שלוש הדתות.
הסיפורים הקצרים שנבחרו לוקטו בקפידה כדי להמחיש באמצעותם פרקי הווי מחיי העם, מנהגים יהודיים וכו'. אין מדובר בבחירה של סיפורים, שיתארו חוויות אנושיות אוניברסאליות, וגם כאשר יש כיוון רגשי אנושי, יש הנחיה לכיוון המסורתי יהודי. מה המגמות של המקראה לבתי הספר הממלכתיים "מגוון" על-פי מבחר היצירות שבה ועל-פי המדריך למורה?
ההבדלים בין "מגוון" ל"מראות" - המבחר השונה מעיד על הכיוון -
ההגיון של המקראה הממלכתית "מגוון". הבדל משמעותי שני (ומגמות סמויות אלה עוברות לדרכי החשיבה של הילדים כדרך של שעתוק עקיף) הוא במיקום היצירות. במקראה הדתית מצאנו העמדת יצירות זרות כקטגוריה נפרדת, להבדיל מן היצירות העבריות. ב'מגוון' היצירות מחולקות בעיקרו של דבר לפי תחומים ספרותיים טהורים (במקראה הדתית הדגש היה בעיקרו על קריטריון היסטורי, תקופות היסטוריות, סוגי ספרות עברית שונה).
המדריך מעודד את המורים לדון בנושאים תימטיים שונים המופיעים במקראה: בקשר בין הבית לבין בית הספר, בחטאות נעורים במשאלות לב וכו'. לצד כיוון זה יש הכוונה לדון בקישורים על-פי תופעה ספרותית.
בפרק שבו מבחר של סיפורים מז'אנר הסיפור הקצר וכך בשאר הפרקים נראה שיש מגמה של חינוך לערכים: נכון, אין מדובר בהנחיה מגמתית לערכים לאומיים ספציפיים, כפי שראינו במקראה הדתית, אבל עדיין יש כאן ניסיון להפנים ערכים חיוביים בעיני עורכי המקראה: כך למשל בסיפור "בשל תפוחים" מודגש יחסו של הילד לאביו המבוסס על כבוד ועל נאמנות, על בחינת עמדותיו של גיבור הסיפור לאור המסורת שממנה שאב את ערכיו.
בסיפורים "האורחת" של ביבר ו"רחיצה בבריכה" נמצא נושאים הקשורים בתהליך ההתבגרות. הסיפור "האורחת" לא יכול היה להיכנס למקראה דתית, שכן הוא דן בהתבגרות מינית, בכמיהה לקשר עם בנות.
בניתוח הסיפור "תמונות מבית הספר העממי" יש הנחיה לדון בקונפליקט של המספר בין מזרח למערב וכן בקונפליקט נוסף: "המספר צריך גם להתמודד עם הקונפליקט בין שמירה על מצוות הדת לבין חיים של חילוני" (המדריך למורה, עמ' 43).
במקראה לבתי הספר הדתיים יש נטייה להימנע מכניסה לנושאים הנראים להם שנויים במחלוקת. במקראה הממלכתית יש פתיחות לדון בנושאים אלה: הסיפור "בפנימייה לילדי אצילים "מזמין דיון על הביקורת החברתית, המשתמעת מן הסיפור, וניכר כי המדריך אינו פוסל ביקורת חברתית ולבטים של נערים, בעיקר כאשר מדובר בהתמודדות עם עולם הנתפס בעיני עורכי המקראה כעולם ישן, עולם שמרני. העורכים מייצגים במוצהר עולם חילוני - וייתכן שיש כאן מגמה מסויה להעביר ערכים מוסכמים אלה שלהם לדור הבא.
וגם כאן יש כיוון ערכייהודי: הצבת נושא השואה כחטיבת נפרדת. הם מייצגים דור המבקש לשמר מורשת וזיכרון, כדרך לשמר את ערכיו ואמונותיו. דור זה מאמין, שיש להנחיל זאת לדור הבא - והמקראות הספרותיות הן בשבילו מכשיר, דרך לעצב את עולמם הרוחני של ילדי ההווה. במקראה הממלכתית יש הנחיות לדיונים בכמה מסלולים: להציג בספרות ניצחון התקווה על הייאוש, לעורר בתלמידים אמפתיה עם הסובלים.
הנחלת הערכים בשתי המקראות - ובצדה השאלה: "לאן פנינו?" השוואה בין "מראות" במקראה הדתית לבין "מגוון" במקראה הממלכתית מראה, כי אכן במקראות של בתי"ס דתיים יש להנחלת הערכים הרבה יותר מרחב פעולה מאשר למקראות של בתי"ס ממלכתיים.
השוני בין שתי המקראות הן במבחר היצירות והן במבנה המקראה מלמד על שתי חברות, המרכיבות את "החברה הישראלית". בשתי החברות מצאנו נטיות דומות. המינון שונה. אך ברור, שבחברה הדתית הצורך בהנחלת ערכים נתפס מחייב יותר, והסיבות מובנות: התפוררות של ערכים או העלאת ספקות כלשהם, אלה יש בהן, לשיטתם, איום על "דרך החיים": איום שיכול לפגוע ולסדוק את המסגרת הדתית כולה, וזו הרי בנויה על ציוויים ועל שמירת הגחלת מדור לדור.
המגמות בולטות גם לאור הסלקציה של היצירות, וכמובן גם באמצעות אופן עמדת היצירות. כך למשל, עצם הדגשת הספרות העברית כאשר באים ללמד מקצוע כמו ספרות, גם בכך יש משום שידור של מסר לתלמידים, וזה אמור בשתי המקראות כאחת (למרות העובדה שבמקראה הממלכתית יש הרחבה של הסקטור הלא עברי).
המסקנות די ברורות: ספרי לימוד ותכנים ספרותיים הם אכן כלי מאבק בהנחלת ערכים ומורשת. אין הם באים רק להעביר מוטיבים ספרותיים וז'אנרים ספרותיים אלא יש בהם גם שימוש לצרכים אחרים, להנחלת אידיאולוגיות של מעצבי המקראות. במקראה הדתית הרי שמעצביה ביקשו להנחיל תרבות דתית יותר.
לחברה הישראלית כחברה יש מלון משותף וטרמינולוגיה משותפת, אך בכל זאת יש גם הבדלים בין המגזרים השונים: בין החברה הדתית לחברה החילונית. ויש גם דמיון: שתי המקראות שומרות על טריטוריה נבדלת של פרקי שואה וזיכרון וכן פרקי התקומה והמאבק. לעורכי שתי המקראות חשוב לשמר טריטוריות אלה כעולמות החזקים מכל חלוקה ספרותית ודיון ספרותי. לשתיהן אתוס דומה.
השאלה היא: לאן אנו הולכים? האם הדור הצעיר ימשיך באותה דרך, האם יפרוץ דרך אחרת, האם נצליח לשמור על התשתית התרבותית של העם? התקווה היא שהדור הבא ידע לשמור על הקשר לרציפות ולמורשת, גם בבקשו לחדש ולבנות נדבכים חדשים.
