יש בלבול בגישה של רוב הציבור הישראלי לחנוכה, ובלבול דומה - אם כי בכיוון ההפוך - קיים ביחס לתשעה באב. בעצם, יש כאן אי הבנה בסיסי בנוגע למהותם של שני תאריכים אלו, הנובע הן מחוסר ידע והן מאידיאולוגיה מאוד מסוימת.
מדוע חוגגים את חג החנוכה? רוב הישראלים יאמרו: משום שהמכבים ניצחו את היוונים. יהיו מי שיוסיפו משהו על נס פך השמן. וזה נכון, אך חלקי בלבד. ומדוע מתאבלים בתשעה באב? רוב הישראלים יאמרו: משום שבית המקדש חרב בו. גם זה נכון כמובן, אבל שוב - חלקי בלבד.
נתחיל מחנוכה ונחזור למקור החשוב ביותר שבידינו על מלחמות החשמונאים - ספר המכבים. המחבר האנונימי של ספר המכבים א', שחי סמוך מאוד לאירועים אותם הוא מתאר, מספר מיד בתחילת הספר מה אירע כאשר הומלך אנטיוכוס אפיפאנס על יוון (מתוך מהדורתו החדשה של אוריאל רפפורט, בהוצאת יד בן-צבי):
"וייצאו מישראל בימים ההם בני פריצים ויפתו רבים לאמר: נלך נא ונכרות ברית עם הגויים אשר סביבנו, כי מאז נבדלנו מהם, מצאונו רעות רבות. וייטב הדבר בעיניהם. וישא חן בעיני אנשים מקרב העם ויסעו אל המלך, ויתן להם רישיון לעשות כחוקי הגויים. ויבנו גימנאסיון [=היכל ספורט] בירושלים כחוקות הגויים. ויעשו להם עורלה, ויעזבו ברית קודש, וייצמדו אל הגויים ויתמכרו לעשות הרע". שורש הרע, לפיכך, הוא בהתייוונות הפנימית, ברצון להידמות לעם השולט.
צריך לזכור, שיוון כבר שלטה בארץ ישראל עוד מימי אלכסנדר מוקדון. אנטיוכוס אינו צריך לכבוש אותה והוא יוצא למסע שוד בירושלים: "ויבוא אל המקדש בגאווה ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת הזהב ואת כל כליה. ואת שולחן המערכת ואת הקְשֹווֹת [=מוטות] ואת המִזרקות ואת כפות הזהב ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל, ויפצל [=התיך] הכל". דהיינו: גם הצעד הראשון של היוונים הוא בעל אופי דתי - פגיעה בעבודת המקדש.
בהמשך עורך אנטיוכוס מסע צבאי נוסף בארץ ומהדק את שלטונו בה. אך בני יהודה עדיין אינם מתקוממים. מה שמצית את אש המרד הוא שוב המאבק הדתי-רוחני בין היהדות לבין ההלניזם.
אנטיוכוס, המעוניין באחידות דתית של כל ממלכתו, מורה "ללכת אחרי חוקים זרים לארץ. ולהשבית עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים. ולטמא מקדש וקדושים. לבנות במות והיכלות ופסילים ולזבוח חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם עורלה ולשקץ את נפשם בכל טומאה ותועבה. כדי שישכחו את התורה וימירו את כל החוקים. וכל אשר לא יעשה כדבר המלך, יומת".
הגזירות נכפו במלוא חומרתן, הן בידי הצבא היווני והן בידי משתפי הפעולה מבין היהודים - עד שהגיעו שליחי המלך למודיעין. שם התחולל הסיפור הידוע, בו סירב מתתיהו להקריב את החזיר, הרג את החיילים ויחד עם בניו הרים את נס המרד. "כל המקנא לתורה והעומד בברית - ייצא אחרי", הכריז מתתיהו. שימו לב: לא כל החפץ בעצמאות, אלא כל הרוצה להגן על התורה והיהדות.
העובדות ההיסטוריות ברורות. המכבים מרדו משום ששאפו לשמור את התורה ומצוותיה. לא היו להם שאיפות לאומיות, ודאי לא כיעד ראשון ומרכזי. המרד אומנם הוביל בסופו של דבר לעצמאות, משום שהיוונים לא יכלו להמשיך ולהחזיק ביהודה. אך כאמור לא זו היתה המטרה.
לכן, חנוכה הוא חג דתי. נס פך השמן - המופיע במקורותינו רק כמה מאות שנים אחר כך - בא לחדד מסר זה. הניצחון הצבאי היה חשוב מאוד, העצמאות היתה יקרה מאוד. אך אלו היו בגדר אמצעי בלבד, אמצעי לשוב לשמירת המצוות בצורה חופשית.
לעומת זאת, תשעה באב הוא הרבה יותר תאריך בעל משמעות לאומית מאשר דתית. אין ספק שחורבן בית המקדש היה בעל משמעות עצומה לחיי הדת של העם היהודי. אך כבר בדור החורבן הצליח רבן יוחנן בן זכאי ליצור את התבנית להמשך החיים הדתיים, ועובדה היא שהעם היהודי, אמונתו ודתו שרדו מאז במשך קרוב ל-2,000 שנה.
מה אבד בתשעה באב של שנת 70 ובאמת לא נמצא לו תחליף? העצמאות. הרומאים לא התערבו בדרך כלל בפולחן של העמים שבשליטתם. הם רצו צייתנות ומיסים. מטרתו של המרד הגדול שפרץ בשנת 66, בניגוד לזה של החשמונאים, היתה להשיג עצמאות מדינית. אוטונומיה דתית היתה קיימת ולא היה צורך להילחם עליה.
כאשר נכשל המרד, אבדו הן העצמאות והן האוטונומיה. משם החלה שרשרת המאורעות שהובילה לפיזורו של עם ישראל בארבע קצוות תבל, על כל הרדיפות והשחיטות שנתלוו לכך. רק בשנת 1948 נתמלא חלל זה, עם הקמתה של המדינה.
אז מה קרה? כיצד זה שעובדות היסטוריות ברורות ומתועדות היטב אינן מוכרות? מדוע רוב הציבור בארץ אינו מבין את המשמעות האמיתית של חנוכה ושל תשעה באב?
התשובה היא, שהיו - וכנראה עוד ישנם - מי שיש להם אינטרס ברור להסתיר את האמת. התנועה הציונית החילונית, שחרתה על דגלה את העצמאות הלאומית ושללה את הדת, הפכה את המכבים לגיבורים לאומיים ולנושאי הנס הראשונים של השאיפה לאותה עצמאות. העובדה שמניעי המכבים היו דתיים לחלוטין, לא התאימה לתפישת העולם הזו ולכן נדחקה והושכחה.
באותה מידה, היה לציונות החילונית אינטרס להציג את בית המקדש כדבר שעבר זמנו ואשר כאמור עומד בסתירה ללאומיות המודרנית. לכן, הודגש חורבנו והועלמה העובדה שהיהדות שרדה גם בלעדיו, למרות שהשאיפה לבניינו מעולם לא נעלמה.
מספרים על נפוליאון, שהזדמן פעם בליל תשעה באב לבית כנסת והשתומם לראות את הבכי והאבל. שאל הקיסר: על מה אתם בוכים? השיבו לו: על חורבן בית מקדשנו. ומתי הוא חרב? - הוסיף נפוליאון לשאול. לפני כמעט 2,000 שנה - באה התשובה. פנה נפוליאון למלוויו ואמר: עם שיש לו כזה זיכרון היסטורי, ודאי עוד יקום לתחייה.
לא בטוח שהסיפור נכון מבחינה עובדתית, אך המסר העולה ממנו ברור לחלוטין. ומה יקרה לעם, המעוות את עברו על-מנת לשרת את ההווה?
