בבחינת ההסמכה האחרונה של לשכת עורכי הדין עמד אחוז המעבר של כלל הניגשים על 52%, אחוז נמוך לכל הדעות ובמיוחד ביחס לבחינות האחרונות (אחוז מעבר ממוצע של 77% בחמש הבחינות האחרונות). זוהי תוצאה של מדיניות הקשחה של לשכת עורכי הדין שעתידה לבוא לידי ביטוי גם בהעלאת ציון המעבר מ-65 ל-70. גם אם צמצום מספר עורכי הדין החדשים מדי שנה מהווה מטרה ראויה - הדרך אינה נכונה.
ראשית, תוכן הבחינה אינו מסייע לממש את תכליתה. בחינת ההסמכה באה לבחון האם ידע הנבחנים בנושאים שונים (סדרי-דין, ראיות, אתיקה מקצועית ועוד) מספיק דיו על-מנת שהעוברים יהיו ראויים להצטרף לנבחרת עורכי-הדין ולשרת נאמנה את הציבור. בחינת ההסמכה בכלל והבחינה האחרונה בפרט, אינה עושה את ההבדלה הראויה בין אלו הראויים להיות עורכי דין ואלו שאינם ראויים. הישגה היחיד (מעבר להעשרת חברות ההכנה לבחינות) הוא הקביעה מי זוכר יותר פרטים שוליים ואיזוטריים ומי מיטיב לנחש.
האם מי שמצליח לשנן מועדי ערעור יהיה בהכרח עורך-דין טוב יותר מאשר אדם שקשה לו לזכור מועדים אולם הוא אינטליגנט, חריף ובעל יכולת התבטאות מעולה? מי ייטיב לשרת את לקוחו - החכם שאינו יודע לזכור או הזוכר שאינו יודע לשאול? נכון, בחינות לעולם לא תהיינה מדד מדויק. אולם, בהקשר של מבחן ההסמכה של לשכת עורכי הדין, ניתן בקלות ליצור מבחן שיצליח לשלב בין יכולת המדידה של ידע בסיסי כגון סדרי דין ובין חשיבה משפטית ויכולת ניתוח.
כל שנדרש הוא כי הבחינה תהא מורכבת משני חלקים - האחד, בדמות הבחינה הנוכחית - אסופת שאלות "אמריקניות" בנושאים פרוצדוראליים שונים. השני, מספר שאלות ניתוח (שאלות "קייס") בתחומים שונים, מתוכן יוכל הנבחן לבחור מספר שאלות. מבחן שכזה, הגם שיהיה קשה יותר להתכונן אליו ואף קשה יותר לבדקו מבחינה מעשית (זמן בדיקה ממושך יותר, כוח אדם רב יותר וכו'), יוכל למדוד טוב יותר הן את הידע של הנבחן בסדרי-דין והן את יכולת הניתוח המשפטית שלו בתחומים שהוא בוחר.
כך תוכל הלשכה לברור באופן מיטיב, מי ראוי להיות עורך-דין ומי יוכל לשרת נאמנה את לקוחותיו. מבחן שכזה גם לא יותיר טעם מר אצל הנבחנים והרגשה שהשקעת חודשיים תמימים שהוקדשו כל כולם ללימודים לא היתה לשווא.
שנית, מועד הבחינה בעייתי. בחינת הלשכה מגיעה לאחר שהנבחנים הקדישו בערך 5 שנים מחייהם (תואר שאורכו כ-4 שנים ושנת התמחות) וכעת, לכמעט ממחציתם, נופץ חלום זה לרסיסים, למעט אלו שנשארו בידם הכוחות הנפשיים לגשת למועד נוסף כעבור חצי שנה (אחוז המעבר של אלו הנבחנים זו הפעם השנייה עמד בבחינה האחרונה על 20%). לכן, ברי כי יש להעביר את המכשלה למועד מוקדם יותר.
מתעוררת הקריאה "להקשות ברף הקבלה ללימודי המשפטים!". מהלך שכזה עלול לפגוע בסטודנטים שלומדים משפטים כתואר כללי (וחשוב) על-מנת להיות משפטנים ותו לא. אין סיבה למנוע מרבים את האפשרות לרכוש השכלה משפטית אקדמית רק בשל הרצון לצמצם את כמות המתקבלים ללשכת עורכי הדין.
אז מה הפתרון? יש להקדים את מועד הבחינה לפני תחילת ההתמחות. זהו הפתרון המידתי וההולם ביותר. הקדמת המבחן לפני ההתמחות לא תמנע מאלו הרוצים לקבל השכלה משפטית לעשות זאת ויחד עם זאת תחסוך את שנת ההתמחות מאלו שנכשלים במבחן ויכולים, על-ידי כך, לקבל החלטה מושכלת יותר האם לנסות ולהיבחן שוב או שמא לפנות לאפיק אחר. לפתרון שכזה עלול גם להיות תוצר לוואי חיובי לא פחות - שיפור מעמדם של המתמחים. אחוז הנכשלים יביא להקטנת היצע המתמחים בשוק, מה שיוביל להעלאת המשכורות (השואפות לשכר מינימום במספר לא מבוטל של משרדים) ולשיפור היחס כלפי המתמחים ומעמדם באופן כללי.
לגבי הטענה כאילו יש בהתמחות כדי לסייע במעבר בבחינה ולכן הקדמת המבחן לפני תקופת ההתמחות יש בה כדי לפגוע בסיכוי המעבר - הרי שהמבחן האחרון הוכיח שאין הדבר מחויב המציאות. על-מנת לשבת ולשנן ארבעה ספרים עבי כרס לא צריך שנת התמחות. ההיפך הוא הנכון. למידת החומר הנדרש למבחן טרם ההתמחות דווקא תוציא את כל הצדדים נשכרים שכן המשרדים יקבלו מתמחים איכותיים ומיומנים יותר מבחינה משפטית, מה שיחסוך זמן למידה יקר וייעל את עבודתם.
מגמת ההקשחה אולי תשיג את המטרה אולם שכרה בהפסדה. הפתרונות המוצעים כאן - הוספת ממד מהותי למבחן והקדמת המבחן לפני תקופת ההתמחות ישיגו תוצאה דומה ואף ישפרו את מעמדם של המתמחים ושל עורכי הדין תוך פגיעה מינימאלית בזכויותיהם ובציפיותיהם של המשפטנים הצעירים.