הנר, המתקשר בתודעתנו לחג החנוכה, שימש בעבר כאמצעי התאורה הנפוץ ביותר. אומנם, לא אותו נר שאנו מכירים כיום, אלא נר החרס. דרך התפתחותו של נר זה הייתה ארוכה ביותר, וניתן ללמוד זאת מתערוכת נרות החרס, המוצגת במכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית בירושלים.
מתברר, שבתחילה נהגו להשתמש בקערית-חרס פתוחה, שבה שמו שמן ופתיל והדליקו. היתה זו דרך פשוטה, אך לא נקייה ביותר, מאחר שאי אפשר היה לווסת את גובה האש, והפתיל העלה עשן רב. בסוגים אלה של נרות השתמשו למן האלף הרביעי ועד לתקופה הפרסית (המאה השישית לפני הספירה). נרות כאלה נמצאו במקומות רבים בארץ, כמו במגידו, חצור ויריחו. מעניין שבמקורותינו שומעים על שימוש דומה בפתיל צף בקערית-שמן: "אמר רשב"ג: תינוקות של בית אבא היו כורכין פתילה על אגוז ומדליקין".
בשלב הבא בהתפתחות הנר, צבטו את שפת קערית החרס, כך שנוצר קמט, שבו היה מונח הפתיל. מאוחר יותר סגרו את הקמט הזה מלמעלה. נוצרה זרבובית, ודרכה ינק הפתיל את השמן מן המיכל. עיצוב זה השתנה במשך התקופות, אך בעיקרו נשאר אותו מיבנה. עתה כבר לא העלה הפתיל עשן, וניתן היה לכוון את גובה האש. גם הכיסוי של מיכל השמן היה חשוב. הוא מנע מעכברים לשתות את השמן ועצר בעד החרקים, שנמשכו אל אור הנר, מליפול אל תוך השמן ולטבוע בו. נרות כאלה נעשו ונמצאו אצלנו במאה השישית לפני הספירה.
מהתקופה ההליניסטית המאוחרת, במאה השנייה לפני הספירה, החלו מעטרים את נרות החרס. הנרות, שנמצאו בארץ, יוצרו בחלקם כאן ובחלקם יובאו מחו"ל. מקומות ידועים כמייצרי נרות היו קורינת ביוון ואפסוס באסיה הקטנה. בנרות המיובאים השתמשו רק הנוכרים. ליהודים הם היו אסורים בשימוש בשל העיטורים האליליים שעליהם.
עיטורי נרות בתקופה הרומית, בשנים הסמוכות לחורבן, החלו בעלי המלאכה היהודיים מחקים את עיטורי הנרות המיובאים, וזאת כדי למכרם לחיילים הרומיים. לאחר החורבן החלו גם מייצרים נרות-חרס עם עיטורים דתיים, כמו המנורה והלולב, או עיטורי פירות שונים, כמו שבעת המינים. נר כזה, שעליו ציור מנורה, נמצא בחפירות האחרונות ליד הר הבית.
נוסף לכך נהגו לשים נרות בקברים. לעתים הם היו חלק מחפצי המת ולעתים הונחו שם מטעמים דתיים-סמליים. נרות כאלה נראו חדשים לגמרי. לא היה פיח מסביב לחור הפתיל שלהם, ומן הסתם הם נקנו במיוחד למטרה זו.
נהגו גם להדליק נרות על הקברים. נרות אלה רמזו לעוברי-אורח בלילה כי הם מתקרבים אל העיר. אולם, לעתים התברר שנר, שנמצא בקבר, היה פשוט הנר שהשתמש בו הגנב, ששדד את הקבר והשאירו שם . נרות-קבורה כאלו נמצאו בבית-שערים.
שני חלקים כיום משתמשים הארכיאולוגים בנרות-חרס אלה. ערכם רב לקביעת תאריכים וזמני המימצאים. זאת משום שהנרות התפתחו והשתנו מתקופה לתקופה. את הנרות עשו ביד, באובניים, או ביציקה. דפוסים כאלה, ליציקת נרות, נמצאו בקיסריה. היו יוצקים בתבנית-אבן את שני צידי הנר, ואחר כך מחברים אותם באמצע. בנרות רבים ניכר היטב התפר שבין שני החלקים.
כאשר רצו יותר אור - השתמשו בנרות עם מספר פתילים. אך מתברר שהיו גם חסרונות ידועים לנר. לא כל השמן שעלה בפתיל נשרף וחלקו טיפטף החוצה. היו נוהגים לשים, משום כך, קערית מתחתיו, שתאסוף את השמן הזה. חיסרון אחר היה זמן בעירתו הקצר, בגלל מיכל השמן הקטן.
אולם, למרות מגרעותיו אלה - אי אפשר היה בלעדיו.
