מאז תחילת השנה הארץ רועשת וגועשת סביב השביתות במערכת-החינוך, אך למרבה הצער הדיון הציבורי בנושא כמעט ואיננו עוסק בחינוך, אלא בשאלות תקציביות גרידא. כנראה נהיה מקובל להניח שהתרופה לכל תחלואי החברה (ובכללם החינוך) הנה תקציב ממשלתי. לעניות דעתי ניתן לומר בפירוש שדווקא התכנים הם שורש הבעיה, ולא משכורות המורים, ולהלן ננסה להסביר זאת.
ננסה לשאוב השראה בעניין ממקורותינו היהודיים וניזכר בחז"ל המורים לכל אחד ואחד מאיתנו להכיר בכך שכל העולם נברא בשבילו (סנהדרין לז ע"א), ויש מפרשים שזאת בכדי שהוא יוכל לגלות בו את אורו של הקב"ה ע"י מימוש האפשרויות שגולמו בו באופן ייחודי. הרי אין אדם אחד יכול להכיל את כל הכשרונות הקיימים ולכן עליו להתמקד במתאים לו. מכאן שתיקון החינוך הנו היסוד לתיקון העולם שכן מטרתו הבאת כל אדם למקומו האמיתי, כפי שאמר הרבי מליובאוויטש: 'מחובתכם לשאול את עצמכם דרך קבע איך תוכלו להשתמש בכישוריכם הייחודיים כדי לשפר את העולם'.
אך לצורך הגשמת הפוטנציאל האנושי הכללי דרוש חינוך אשר יסייע לכל פרט לחשוף את הפוטנציאל הייחודי שלו. לכן נודעת חשיבות עצומה לתפקיד המחנך, שכן עלינו להבין שכאשר מחנך טועה בהדרכתו אנשים יוצאים ממקומם והגאולה מתרחקת. מי שהיה אמור להיות בנאי למשל, הופך לעובד היי-טק, ומי שאמור היה להיות צייר הופך לרואה-חשבון. במצב זה רע לו לאותו אדם, רע לחבריו ולמשפחתו ורע לחברה שהפסידה בנאי מוכשר אשר היתה זקוקה לו.
לא חייבים להאמין בהשגחה וייעוד בכדי להבין שכל אדם הנו בריאה חד-פעמית, אשר יכולה להרים תרומה ייחודית עבור האנושות כולה אם רק ינתנו לה ההזדמנות והחינוך המתאימים. כאן אנו מגיעים לתיאוריה הכלכלית אשר אחד מאדניה המרכזיים הנו עיקרון ההתמחות. עפ"י עיקרון זה החברה כולה תרוויח אם כל אחד יתמקד בתחום בו יש לו יתרון יחסי, תוך כדי קיום מסחר בין הפרטים כך שהם יוכלו לסייע בסיפוק הצרכים ההדדיים.
אחד המאפיינים החשובים של דורנו הנו היכולת להתנייד חברתית בין מגוון עצום של אפשרויות. מצד שני, עודף רב מדי של אפשרויות בחירה, המתחרות ביניהן באופן אגרסיבי, מצמצם את היכולת ליהנות מהמגוון הרב הזה. עובדה זו ניכרת בתחומים רבים המוכיחים שהחל מרמה מסויימת שפע רב מדי מקטין את היכולת להמשיך ולהפיק ממנו תועלת (לדוגמא: ריבוי מאכלים מגרים שהפך את השמנת-היתר למחלה הנפוצה ביותר במערב).
כך שמצד אחד אנו זקוקים לשוק חופשי שיאפשר את ההתפתחות הפרטית של אנשים ומוצרים ואת המסחר ביניהם, אך מצד שני דווקא ההפרזה בכמות האפשרויות היא שמגבילה אותנו. הראיה הברורה לכך הנה שלמרות שפע האפשרויות העצום הקיים עדיין בוחרים מרבית האנשים להיכנס למספר מצומצם של מקצועות (המעניקים את הסטטוס והמשכורות הגבוהים ביותר), בעוד מקצועות ותחומי-עשיה רבים וחשובים (כגון החינוך) מוזנחים.
עוד יתרון של הדבקות בעיקרון היתרון היחסי הנו שאנשים שנהנים מעבודתם יבצעו אותה ביעילות רבה יותר מאשר אנשים שבחרו באותו מקצוע רק בגלל יוקרה חברתית, ולא בגלל עניין אישי. כאשר אנשים רבים פונים לתחומים בהם אין להם יתרון יחסי (ומזניחים את התחומים בהם כן יש להם יתרון) הם עצמם ניזוקים מכך רגשית ונפשית ורווחת החברה כולה פוחתת. בנוסף, הענפים הפופולריים סובלים מהיצע-יתר של כוח-אדם המביא לירידת מחירים שפוגעת בכל הענף. במקביל, תחומים חשובים אחרים (שוב, כגון חינוך) סובלים מביקוש נמוך וממחסור בכוח-אדם מתאים המביאים להחרפה נוספת במצב.
בסיכומו של דבר, אני מציע להוסיף להגדרת ייעוד מערכת החינוך את היותה כלי חברתי שחלק מתכליתו הנה פיתוח היתרונות היחסיים של הפרטים והכוונתם לתחומים המתאימים להם. אומנם הדבר קשור גם לשוויון בהזדמנויות אותו אמורה המערכת לספק לכלל האזרחים, אבל נראה לי שלאחר שנים של מאבקים חוזרים ונשנים סביב גודל התקציב, בהן הוסיף החינוך להתדרדר גם כשהוגדלו התקציבים, לא ניתן עוד להסתפק באשליה שמוכרים לנו ארגוני-המורים על-פיה 'עוד כסף' שווה בהכרח חינוך יותר טוב. אני מציע שלצד המשך התמיכה במאבקם התקציבי (שגם ימשוך יותר אנשים מוכשרים לחינוך), נדרוש מהם, כאזרחים, להציג בפנינו גם תוכנית מפורטת לגבי מה שיעשה בתקציב הזה וכיצד בדיוק הוא ישפר את מצבנו החברתי.