לאור הפרסומים בעיתונכם (30.11.07) על סיכום ועדת אנאפוליס, ההצהרות המשותפות, שעד סוף שנת 2008 יסתיים הסכם הקבע, מסוכנות למדינה. אומנם זו הצהרה מגושמת וארכאית לפתיחת המשא-ומתן, אך בכל זאת מחייבת את ישראל.
והשאלה הגדולה, ואני בעד השלום, למה למהר, לאן רצים? אחרי 100 שנות שנאה ונהרות של דם ואש שזרמו בין שני הצדדים הישראלים והפלישתינים, לא נראה שניתן לפתור זאת בהסכם קבע סופי, מוחלט וחתום בתוך שנה ואז יפרוץ לפתע השלום הנכסף. הרי ברור ששני הצדדים לא מוכנים למהלך מהיר כזה גם לא מנטאלית. חומות האיבה בינינו הן גבוהות מדי.
עוד לא התחילו לדון ברצינות בבעיות הליבה, למצוא פתרון בנושאי ירושלים, גבולות הקבע, בעיית הפליטים, סידורי הביטחון והפירוז, בקעת הירדן, גורל רצועת עזה, המעברים והמעבר הבטוח, חלוקת המים, ההסדרים הכלכליים, המרחב האווירי ועוד המון בעיות שצריך לתת להם מענה משותף בהסכמה.
לכן, עם כל הכבוד להנהגה, ויש כבוד, הפתרון לכל אלה הוא בניית הסכם לאורך זמן, וזמן רב ולאורך שלבי ביצוע לא מעטים, בוני אמון בינינו ובינם שלא יסתיימו בהכרח על-ידי ההנהגה הנוכחית והבאה אחריה אלא לאורך שנים לא מעטות ועם בטחונות של התקדמות ורק אחרי שהשלב הקודם בוצע בהצלחה.
