לפני כשנתיים החל עמיר פרץ את מערכת הבחירות בתביעה להעלאת שכר המינימום לשיעור 1,000 דולר בחודש. כדאי לעצור ולהיזכר באיזו חימה שפוכה טיפלו הכתבים הכלכליים וכן נושאי תפקידים כלכליים בדרישה המחוצפת. הכתבים הכלכליים ברובם תומכים בתורת השוק החופשי ובאי התערבות המדינה במשק ואת מוצאם הסוציו-אקונומי ניתן להגדיר בקלות על-פי תדירות השימוש שלהם במונח "פופוליסטי".
נביאי השוק החופשי ובראשם האורקל מהארץ נחמיה שטרסלר הסבירו לנו בלהט ובדעתנות כי העלאת שכר המינימום ל-4,300 שקלים לחודש תגרום להתמוטטות כלכלית ולאבטלה איומה. למען האמת אותם הטיעונים נשמעו גם כשנקבע שכר המינימום לרמה נמוכה הרבה יותר.
הפרשנים הכלכליים נמנעו בקפדנות לנמק את טיעוניהם. הם לא הביאו מחקר כלשהו התומך בטענה כי העלאת שכר המינימום תגרום למפולת כלכלית. הם לא טרחו לבדוק ולספר לנו מה הניסיון שנצבר בארצות אחרות ובמיוחד הם נמנעו מלומר לנו האם יש בכלל העלאה כלשהי בשכר המינימום שלא תגרום למפולת כלכלית.
אין צורך לדוש בטיעוני הנגד שהועלו פה ושם על-ידי מתנגדי האסכולה השלטת. ההתנגדות לשכר המינימום לא נבעה כלל מסיבות כלכליות אלא מסיבות אמוציונאליות. ביסודה עמדה האיבה הידועה לזר, לשונה ולחלש. השכבות החלשות בישראל הן גם זרות ושונות מבחינה תרבותית וחלשות ביחס לעילית החברתית וכלכלית העוינת אותן.
כגודל האיבה לשכבות החלשות כך גם רבה האיבה למנהיגי פועלים מסוגו של עמיר פרץ שהעז בחוצפתו לדרוש שכר מינימום כל כך גבוה. כל עוד חתר פרץ לתפקיד שר האוצר שנאו אותו הרבה יותר מאשר בתקופה בה הסכים להיות לשר ביטחון ובטרם טרפה המלחמה את כל הקלפים. הצמרת הכלכלית השלימה בנפש חפצה עם מינוי אברהם הירשזון לתפקיד שר האוצר [ועם פרץ במשרד הביטחון] למרות שניסיונו הפוליטי והכלכלי לא עלה במאום על זה של פרץ, אבל היה לו שם נכון ומבטא נכון ולא היה חשש שמא ינסה להנהיג בישראל מדינת רווחה.
גבירותי ורבותי -מהפך!!- בשבוע אחד התבשרנו כי נביא השוק החופשי, האורקל הכלכלי של עיתון הארץ וכן נשיא איגוד לשכות המסחר מר אוריאל לין שינו את עמדתם באופן מהותי וכעת הם תומכים נלהבים בשכר המינימום ובעדכונו המיידי- מה שאפילו מפלגת העבודה אינה חולמת לדרוש כיום. לפתע גילו הם ואחרים את האור והבינו שהעלאת שכר המינימום לא זו לבד שלא תמוטט את הכלכלה, אלא אף תסייע לה- איזה מזל!
איני שמח כלל על "המהפך המחשבתי" שעברו שטרסלר ועמיתיו. לטעמי עצם העובדה שהתרחש שינוי כזה היא העדות הנאמנה ביותר לאפסותו הפוליטית של המחנה החברתי בישראל ולהיעדר כל תקווה למאבק חברתי לשימור וטיפוח מדינת הרווחה. חולשת המחנה החברתי כל כך בולטת ומעוררת רחמים ואפילו אבירי הכלכלה החופשית הבינו שאין טעם להמשיך ולהתעלל בגוויה ואולי אפילו יש מקום לשקול מחוות כלשהן בתחום החברתי.
מבחינה פוליטית המאבק למדינת רווחה חסר סיכוי. המגזרים החלשים נבדלים מבחינה פוליטית לאומית ותרבותית [ערבים וחרדים, מזרחיים מסורתיים ועולים מברית המועצות לשעבר] הם אינם יכולים להוות גוש פוליטי מלוכד ומשקלם במפלגות השלטון קטן מאוד. כאשר ביקשה מפלגת העבודה בראשות פרץ לפנות לציבור זה ההצלחה, לשיטתה, לא האירה לה פנים וכך גם היה הניסיון הפוליטי של מרצ.
מפלגת העבודה אכן קיבלה קולות משכבות שלא תמכו בה בעבר ושמרה על כוחה, אך מאידך היא שילמה בקולות של היישוב הוותיק שעברו יחד עם שמעון פרס לקדימה. בישראל אין היום סיכוי להקמת קואליציה פוליטית חברתית והקמתה של קואליציה כזו אפשרית, אולי, רק בעת משבר עמוק כמו השפל הגדול בארצות הברית.
אין להתפלא כלל שמפלגת העבודה השליכה את החזון החברתי בו נופפה ערב הבחירות ככלי אין חפץ בו, במקביל להגלייתו המשפילה של עמיר פרץ לשוליים הנידחים שלה. מעטים מאוד נושאים כיום את חזון מדינת הרווחה ואין להם בית פוליטי לקדם את מטרותיהם. לאלו המבקשים עדיין להשיג מטרות חברתיות כלשהן מומלץ לצאת למסע של קיבוץ נדבות בתקווה ששרי אריסון, נוחי דנקנר ולב לבייב וחבורתם יזרקו עצם פה ושם ויקדמו נושאים חברתיים חשובים כמו חינוך. לא הייתי ממליץ לאיש המבקש להגשים מטרות חברתיות להסתמך על גוף פוליטי זה או אחר ובמיוחד אם קוראים לו "מפלגת העבודה".
ניתן להשמיע אזהרות אין ספור על המחיר הכבד שמדינת ישראל משלמת ותשלם על חיסולה של מדינת הרווחה ועל אובדן הסולידאריות החברתית. בכל האזהרות הללו אין תכלית מאחר שלא משנים תהליכים חברתיים וכלכליים על-ידי הטפות. בישראל יושקעו מאמצים ותקציבים רק במקומות שבהם השקעה כזו מניבה פרות כלכליים או פוליטיים, או במענה ללחצים מצד אלו שיש להם הכוח ללחוץ. כל היתר יסתדרו בכוחות עצמם ויקוו לטוב.
