אחרי שתפסו כותרות למספר ימים, הנאצים בישראל פחות או יותר חזרו אל הנשייה. מסעות לילה בסגנון "התפוז המכני" הם כנראה השעו בינתיים מהלו"ז; פה ושם מופיעה בשוליים איזו ידיעה על צלבי קרס באיזשהו בית כנסת, אבל זה כבר לא עושה כותרות. אומנם באותה הארץ, שממנה הם יובאו, קורה, שבימים הסמוכים ל-20 באפריל, יום הולדתו של היטלר, בעלי חזות בלתי-קונבנציונלית מתבקשים על-ידי השלטונות לא להסתובב ברחוב, כי יד המשטרה קצרה מלהושיע.
בהתמודדות עם הנאצים הרוסיים צריך להבין, שלתופעה ישנם שורשים. בוודאי, הדברים נאמרים ללא הכללות, אני מתכוון אך ורק לאותם הרוסים שהם רלוונטיים למה שאני כותב כאן. איני יכול לאמוד את אחוזי האוכלוסיה הנגועה בגזענות ונטיות אלימות, לא בתקופה שראיתי אותה מקרוב ובוודאי לא כעת, אך הספרים האלה אינם שוליים.
היחסים בין העם הרוסי לבין הזרים תמיד היו מורכבים. רבים מתושבי המדינה אדירת-הממדים הזאת חשים שהגודל הזה משליך עליהם והופך לגדול, מיוחד ונעלה את כל מה שהם: השפה, התרבות, ההרגלים, האופי והמעשים. לשפה הרוסית מבנה דקדוקי מטורף, אך כל סטייה מכללי הדקדוק גורמת לרוסי "גאה" לראות בעושי הטעויות ובעלי המבטא אנשים נחותים. זאת אחת הסיבות לכך, שתושבי החלקים הבלטיים, הקווקזיים והאסייתיים של אימפריה נתקלו בזלזול ועלבונות, במיוחד ככשירתו בצבא הסובייטי, מפי הקצינים ומפי החיילים כאחד.
מבחינת החינוך הסובייטי, הבעיה לא הייתה קיימת, אז הושרשה תפישת עולם, שסוחרי העבדים השחורים לא היו מתביישים בה. הכינוי השגור לסטודנטים האפריקניים והערבים, שלמדו בברה"מ היה "קופים שחורי התחת" והיו מקרי אלימות על-רקע גזעי. אני למדתי במוסד אקדמי עם חמישה צעירים מקונגו. הם התקבלו די טוב בסביבה הסטודנטיאלית ואף היו להם ידידות מבנות המקום, אך הבחורות האלו לעתים הוטרדו בגסות ברחוב בגלל הופעה לצדם של שחומי העור.
התפישות הגזעניות התפשטו אף בין היהודים. מורה לאנגלית באותו מוסד, יהודיה מבוגרת, שעברה את חזית מלחמת העולם השנייה, ביטאה בקול את ביטחונה בכך, שלא ייתכן שהבחורות הלבנות יוצאות עם הסטודנטים השחורים מסיבה אחרת מאשר המתנות, שהן מקבלות.
דפוסי ההתנהגות האלימה של תושבי האימפריה אינם מניחים לניו-יורק של העידן הטרום-ג'וליאני להיות הבירה העולמית היחידה של פשיעת רחוב. לא כל שכונה בעיר ובכפר מומלצת למעבר רגלי בשעות החשיכה. הבילוי הרגיל הוא להתאסף בחבורה בקרן רחוב או גינה ציבורית, לשפוך פנימה כמה כוסות של הנוזל המחמם וללכת לחפש קרבן "לתת לו בפרצוף".
אהדת הרוסים להיטלר - זה נשמע כמו בדיחת קרש עצובה. היטלר ראה בכל העמים הסלביים בני גזע נחות, מעורב בדם אסייתי. באימפריה החדשה שלו הוא ייעד להם גורל עבדים, שיקבלו חינוך בסיסי בלבד, יגורו בצריפים וישרתו את הגרמנים. חיילי צבאו של הגנרל ולסוב קיבלו מדים שונים מהמדים הגרמניים וכמעט ולא הורשו להשתתף בלחימה נגד הצבא האדום, כי היטלר לא סמך עליהם.
אמנם כאשר שתי התכונות, גזענות ואלימות, כל כך מושרשות, צמיחת הכנופיות הנאציות היא תוצאה צפויה. מה שניתן ללמוד מתופעת הנאצים הרוסיים זה עומק התהום של טמטום ושפלות שאליו עלולים להגיע בעלי הנטייה להעריץ מנהיג מיתי.
כנראה, לא היה מנוס מכך, שרסיסי הנאצים יגיעו לישראל. האם אפשר וצריך לפתור את הבעיה בישראל על-ידי תיקון חוק השבות? על כך פורסמו כבר דעות לכאן ולכאן, לשני הצדדים הנימוקים הגיוניים ואין לי מה להוסיף בנושא. אני רק מנסה להבין, מדוע ישראל כל פעם "מופתעת" מכל ביעיה רק אחרי שהיא רובצת בפתחה במשך שנים?..
בחצר האחורית שלנו אינני בטוח, שהנאצים הרוסיים שואבים השראה מהנאצים הערביים. יש להם די והותר מקורות השראה באמא-רוסיה ובאירופה, והרי בעיניהם הערבים עצמם הם רק "קופים שחורי התחת" (אם כי ידוע שיתוף הפעולה בין הנאצים ה"אריים" לנאצים הערביים).
אך ישראל עוצמת עיניים לנאציזם הגלוי בחצר האחורית של ביתה, תחת שלטונה של הרשות הפלשתינית. חבורה קטנה של בריונים נאציים בפתח-תקווה גרמה לכותרות-ענק בכל העיתונים ועוררה דרישה לשידוד מערכות. ברם, כמטחווי אבן משם חוגגת האידאולוגיה הנאצית בראש חוצות בהשראת הישות הפרה-מדינית, שישראל הקימה במו ידיה - ללא כל התעניינות של מרבית התקשורת והציבור.
ההצדעה במועל יד על-ידי "השוטרים הפלשתינים" - זהו רק פרט קטן בסיפור. התלמידים ברש"פ ומדינות ערב עדיין לומדים ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" הם ההחלטה של הקונגרס הציוני הראשון, ביטויי השנאה ליהודים אינם נופלים בעצמתם מאלו, שהיו תחת יוזף גבלס, הרצח הפולחני והרעלת בארות אינם יורדים מסדר היום, ישנה הערצה ישירה להיטלר, בעלי תפקידים ברש"פ גם מכחישים את השואה וגם מהללים את תוצאותיה, הילדים הערבים שרים על נפלאות הדם היהודי המרווה את האדמה, כמו שילדי "היטלריוגנד" שרו הלל לדם היהודי הזורם מהסכין - כל זה תחת שרביט המחנכים המקבלים משכורות מהאדמיניסטרציה של אבו-מאזן, בהסכמה שקטה של ממשלת ישראל.
בעידכון החדש מאת "המבט לתקשורת הפלשתינית" הוצגו מלות חידה כפי שהושמעה ברדיו "קול פלשתין: "שנת הזהב שלו הייתה 1940, כשצבאותיו פלשו לדנמרק, נורבגיה, לוקסמבורג, הולנד, בלגיה, והביסו את צרפת... באמצע שנת 1942, שלטה ארצו על השטח הגדול ביותר באירופה... הוא סירב להיכנע, והמשיך להילחם שנתיים נוספות, אך סופו המר ארע באביב 1945 כשהוא התאבד... מי הוא?" . הפרס בעד התשובה הנכונה - 600 ש"ח והתשובה הנכונה היא "אדולף היטלר".
הבעיה הגדולה בידיעה הזאת שאלה בעצם חדשות ישנות. הערצת היטלר והנאצים והחינוך לשנאת היהודים ברוח הנאצית מתנהלים תחת שלטון הרש"פ מאז היווסדה באין מפריע. אבו-מאזן כתב את עבודת הסיום שלו באוניברסיטת מוסקבה ברוח של החינוך הסובייטי: אומנם שונאים את הנאצים, אך מעדיפים לגמד את פשעיהם מאשר להכיר בקרבן האמתי של היהודים. אך מדוע ישראל כל כך שקטה בנושא הזה? מדוע מעולם לא דרשה ישראל מאבו-מאזן להצהיר שעבודת הגמר שלו לא שיקפה את האמת?
היכן נחבא כל השנים האלו, למשל, ניצול השואה יו"ר הכנסת והשגריר לפולין שבח וייס, שכינה את ביקורו של יאסר ערפאת במוזיאון השואה בוושינגטון "אירוע נורא הוד"? היכן כל הצוות של "יד שם", כל חוקרי השואה, כל בני הדור השני והשלישי לניצולים - מדוע לא זכינו לראות ולו הפגנת מחאה אחת נגד תחיית האנטישמיות הנאצית המוצהרת על-ידי השלטון, שקם על-פי ההסכם עם ישראל? מדוע שותק דוד גרוסמן, האיש שכתב את "עיין ערך: אהבה"? ברשימה הזאת אסור שייפקד מקומו של עיתונאי ותיק, פעיל וכותב למען ניצולי השואה צבי גיל, שאין לו מלה אחת לומר על תחיית הנאציזם ברש”פ, למרות שהוא מחה נגד הכחשת השואה בטהרן והוא חייב להיות מודע לחומרת המצב בעולם המוסלמי.
ללכת רחוק - קל יותר ובמה עסוק בינתיים מיודענו טומי לפיד? התשובה: הוא עסוק בשלילת התואר "גיבור אוקראינה" מרומן שוחביץ', אחד המפקדים של הארגון הפוליטי-צבאי של הלאומנים האוקראינים OUN. הארגון שיתף פעולה עם הנאצים בתקווה נאיבית, שנתבדתה, שהגרמנים יביאו להם שחרור לאחר הבסת האויב המשותף - הרוסים.
מפקדי OUN ראו ביהודים עמוד תווך חשוב של השלטון הבולשביקי. משת"פים אוקראינים לקחו חלק פעיל ביותר ביישמו של "הפתרון הסופי", אך מאז המלחמה עלו טענות, שהארגון OUN ככלל לא לקח חלק בהשמדת היהודים וספציפית רומן שוחביץ' ואנשיו חפים מהפשע הזה. היום שוחביץ' מועלה על נס כפטריוט וגיבור לאומי אוקראיני. לעומת זאת, טומי לפיד הציג בפני הנשיא יוש'נקו הוכחות לאשמתו של שוחביץ' ואנשיו בטבח יהודים.
אך מדוע אותו טומי לפיד, גם אם הוא אלף פעמים צודק בזירה האוקראינית, אדיש לחלוטין למה שמתרחש כאן ועכשיו? מדוע מאז הסכם אוסלו הוא משאיר לסבתא המפורסמת שלו להתעניין לבדה בתחיית הנאציזם בשטחים, שפונו על-ידי צה"ל, בעזרת תחנות השידור, שהוקמו בסיוע ישראל?
מה עלולה להיות התגובה של האוקראינים ומה יכול לטעון ערך-דין של חבורת הנאצים בישראל? הם יכולים להצביע על המדיניות הלא עקבית של הפרקליטות והממשלה. בנוסף לתמונת הסלחנות הישראלית כלפי פריחת הנאציזם ברש"פ, הם יכול להציג בקלות את שורת ההתבטאויות של האישים בישראל המשווים את ישראל לגרמניה הנאצית ואת צה”ל לוורמאכט ופשוט לשאול: "כאשר ישנם אנשים כה רבים וחשובים הנושמים חמצן ופולטים ציקלון-בי, מדוע מצאה לנכון הפרקליטות לתרגל את חוש הצדק ההיסטורי דווקא על חבורת עבריינים צעירים?"
