במהלך שביתת המורים עולים על סדר היום הציבורי נושאים רבים, העיקריים בהם נוגעים למעמד המורה, תנאי עבודתו ושכרו. אחד הנושאים, אף שהועלה, לא הובלט, למרות הסכנה החמורה הטמונה בו. מדובר בחורים העמוקים בהתפלגות גיל המורים בחינוך העל יסודי. מי שעוקב אחרי הדברים שאני כותבת, מבין שזה אחד הנושאים שאני מנסה להעלות ב"חזיתות" השונות של מאבקי.
תזכורת של הנתונים: הגיל הממוצע של המורים הוא 52. 50% מהמורים הצעירים עוזבים את מערכת החינוך תוך 4 שנים. בדקתי את התפלגות גילאי המורים בחדר המורים שלי, ומצאתי את התמונה הקשה הבאה: 70% מהמורים גילם מעל 48 (מתוכם 52% מעל גיל 50), ואין מורים בגיל שמתחת ל-35. בחדר המורים שלי יש מורה צעירה חדשה אחת, שבאה במקום מורה צעירה אחרת שפרשה.
לאחר שפרסמתי את הנושא באתרים ובפורומים שונים, דיווחו מורים שאצלם המצב גרוע לא פחות, ולעיתים אף יותר. המשכתי לבחון את הנושא ומצאתי מחקר אקדמי של פרופ' יוגב (2006) מבית ספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, ושפורסם על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת תחת הכותרת "טענות בדבר מחסור במורים בישראל"
המסמך מראה כי "הנתונים על כוחות ההוראה בישראל מלמדים על מחסור הולך וגובר במורים, בפרט במורים צעירים. פרופסור יוגב מונה בין הגורמים העיקריים למחסור את אלה:
- קצב התבגרות מהיר מאוד של כוחות ההוראה, בפרט בחינוך העל-יסודי במגזר היהודי;
- מחסור ניכר במורים צעירים, בפרט בחטיבה העליונה, הנובע לא רק מקליטה מעטה של בוגרים צעירים מהמוסדות להכשרת מורים אלא בעיקר מהשפל בביקוש ללימודי הוראה, המתבטא בירידה ניכרת במספר הנרשמים להכשרה להוראה.
המחקר התבסס על נתונים משנת 2000. יש להניח שהיום המצב חמור הרבה יותר בגלל אי קליטת מורים חדשים בעקבות קיצוץ של שעות לימוד במהלך השנים האחרונות.
בעיה קשה נוספת הוא העדר רצף גילאים - בנוסף למחסור במורים העלול להתרחש בשנים הקרובות , העדר הרצף הגילאי גורם כבר כיום לכך שאין חונכות של מורים חדשים על-ידי מורים ותיקים.
בעיה אקטוארית חמורה - אף שאיני בקיאה בנושא ואין לי כלי בדיקה מתאימים, נראה לי שפרישת מחצית מהמורים בטווח שנים קצר עלולה להשפיע קשות על קרנות הפנסיה.
פרופסורים ידועי שם בפניהם הצגתי את הנתונים אמרו: "אם הנתונים נכונים המערכת באמת בבעיה" (פרופ' אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל), וכן "אנחנו לא על סף תהום, אלא בתוכה." (פרופ' אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה).
המצב אם כך מראה שאנחנו עומדים בפני קטסטרופה אמיתית שעלולה למוטט לחלוטין את מערכת החינוך, אולם מערכות השלטון לא פעלו ולא פועלות על-מנת למנוע את אותו "חור" הנובע מהנתונים. וכפי שכתב לי פרופ' צ'חנובר "חבל שאלו שצריכים לעשות, לא רק שאינם עושים, אלא גם לא מאזינים. חבל גם שעם הסמכות שניתנה להם לא נדרשת אחריות".
הפעולה שלי בנושא היתה קודם כל להעלות את הנושא למודעות הציבורית, ולמודעות חברי הכנסת. היום ברור לי שציבור המורים התחיל להפנים את הנושא. מכתב של מטה המאבק בעקבות הוצאת צווי המניעה, פונה אל ציבור המורים הצעירים וקורא להם להתפטר כחלק מהמחאה וכנגד הצווים. במכתב מסבירים הכותבים כי הם מאמינים שמהלך כזה יזעזע את המערכת שבה גילו הממוצע של מורה הוא 52 (ציבור המורים הוותיקים מנועים לעשות צעד זה בגלל הפנסיה/הפיצויים שיפגעו).
הצעד הבא הוא להביא לפתרון הבעיה. לשם כך פניתי למשרד מבקר המדינה, כיוון שמערכות השלטון לא פועלות למניעת התופעה. חשבתי גם שיש לכרוך את המאבק הנוכחי העוסק בשכר ושיפור מעמד המורה, עם הנושא הבוער של אותו "חור" בהתפלגות הגילאים.
אין ספק שפרופ' אריאל רובינשטיין נתן לי חיזוק בלתי ישוער במאמרו לקחת כדי לתת, בו הוא כותב "הנתונים בדבר הצטרפות למקצוע ההוראה מבעיתים. משרד החינוך מצוטט במסמך רשמי של הכנסת: "ככלל אין במערכת החינוך מחסור במורים אלא בשלושה מקצועות ("ממש שוליים") אנגלית מתמטיקה ומדעים. ממסמך אחר עולה שגיל המורים עלה מאוד בשנים האחרונות. האוניברסיטאות מדווחת על מיעוט סטודנטים ללימודי תעודת הוראה בשנים האחרונות. אז גם מי שמאמין ששכר המורים צריך להיקבע רק על-פי כוחות השוק, צריך להסכים שיש מקום לבדק בית בשכרם של המורים.
וכאן השאלה מהיכן יילקח הכסף? לטענתו של שר האוצר רוני בר און "המשמעות של התוספת שהמורים דורשים היא 1.6 מיליארד שקל. מהיכן אביא את הכסף? זאת הקופה הלאומית של כולנו."
גם כאן בא לעזרתי פרופ' רובינשטיין. הוא מעלה שתי אפשרויות: האחת קשורה במיסים, והשנייה , בה הייתי רוצה להתמקד, אומרת ש"המדינה תלווה יותר על חשבון הדורות הבאים ותשקיע מהונה הנוכחי בחינוך".
אז מהיכן ההון? את הפתרון לכך מצאתי בקלות יתירה. יום למחרת דבריו של בראון, הטוען כי אין לי כסף, התפרסם כי: מאז תחילת 2007 ועד סוף חודש נובמבר צברה הממשלה עודף תקציבי של 7.7 מיליארד שקל - כך עולה מנתונים שפרסם משרד האוצר. הסיבות לעודף: הכנסות גבוהות מן הצפוי והוצאות נמוכות. בבדיקה שעשיתי עולה ש"בעיית" העודף התקציבי, אינה תופעה חדשה.
מה עושה המדינה עם עודפי התקציב? מקטינה את החוב הלאומי. או לחילופין בחודש האחרון, מוציאים המשרדים השונים את עודפי התקציב, כדי למנוע הורדה בתקציבים שנה לאחר מכן (כדי למנוע את האמירה : אם לא הוצאתם את הסכום, כנראה שאתם לא זקוקים לו).
כאן בא הצורך בחזון! אילו היה חזון, אילו ראש הממשלה היה מחליט להעלות את החינוך לראש סדר העדיפויות הלאומי, היה בא ואומר לשר האוצר: במקום שנקטין את החוב הלאומי, נעביר את עודפי התקציב להעלאת שכר המורה, להחזרת שעות לימוד, להקטנת הכיתות וכו'.
גם לאפשרות זאת אני מוצאת חיזוק בדבריו של פרופ' אריאל רובינשטיין שטוען: אם באירופה שבה אין גידול של אוכלוסיה יש היגיון לחוב לאומי בהיקף של 60% מהתוצר הלאומי, אז בישראל (עם גידול אוכלוסיה שנתי של 2%) החוב הלאומי צריך להיות 80% מהתוצר. במילים פשוטות במקום להקטין את החוב הלאומי להעביר את הכספים לחינוך.
יתר על כן, פרופ' אריאל רובינשטיין טוען שבציבור יש מוכנות "לשלם מחיר אמיתי על-מנת להעלות את רמת החינוך" וגם "הדורות הבאים יהיו מוכנים לקבל באהבה את העול שיוטל על כתפיהם אם נלווה על חשבונם לשיפור החינוך שלהם".
ביום חמישי, אמר ראש הממשלה בטקס הדלקת הנרות, כי הוא מתחייב לעשות כל מאמץ "בכל כוחי, בכל העוצמה ששמורה למעמד הזה של ראש ממשלה בישראל, כדי להשיב למורים בראש ובראשונה את כבודם ואת מעמדם".
התחושה לשמע הדברים היתה עלבון כבד! הרי למי צריך להחזיר את הכבוד? למי שגזלו לו את כבודו. ומי גזל את כבודם של המורים? ראש הממשלה בעצמו, שלא נענה ולו פעם אחת לשבת ולדבר עם נציגי המורים (אבל לסיינפלד נענה).
ניתן היה לחשוב שאולי נפרץ המעגל הבלתי אפשרי של מורים /שר אוצר/נערי אוצר, ויתחיל החזון. אלא שבנשימה אחת הדגיש ראש הממשלה כי הוא לא מתכוון להתערב במשא-ומתן: "אניח לשרי האוצר והחינוך לסיים את המלאכה". וכך, במשפט אחד, הלך החזון!
